נפתלי פרימור, שירתי

חופשי לכוד

הבדידות תוקפת אותי
ככל שמחיכים אלי
אני יותר עצוב.

שכבת בטון מוקשה
עוטפת אותי
אני כבד
איש אינו מבקש איתי לעוף.

העצבות מתמקדת בעיניים, חודרנית.
אינה מרפה ממני
בתוכי מלחמה.
אני מגייס כוחות, נימוקים.
גוער: "עזבי אותי, אני חברותי"

אני משתייך,
משתתף בחתונות
חסרות תוחלת.
ברוכה המניפולציה
היודעת להתקרב ולהתרחק
בו זמנית.

אני גרגיר של חול בעומקה של דיונה,
איני קשור למי שנוגע בי
אני חופשי לנוע.

משנאספתי לכד,
רק הריסוק, עד היסודות
יחלץ אותי
אני חופשי
אני לכוד.

11.4.17