נפתלי פרימור, שירתי

אני עומדת

אני שומעת הטחת מכות,
ואת צעקתו: "אני זכאי לחלקי, כמוך",
פניה מעוותות, לא מעכשיו,
זה חמישים שנות.

ילדות של חסר,
משנות אישה מוכה,
משנים שבנותיה שפחות.

אני עומדת ברגע הקשה
ושני אלה, הקרובים אליי,
חושפים את עצמם.
השילו כל כסות.

הוא שולח בה מבט חותך,
והיא משיבה צעקה: "תשכח מזה".
אני עומדת
בשוק, ללא חן, עוד רגע ואישבר
עוד רגע.

27.10.2017