נפתלי פרימור, שירתי

מהחומר המתכלה

פנינה שכנתי,
רצפתה היא התקרה שלי.
לפני יומיים איבדה הכרה
היום הלוויה.
המוות הוא מאז ומתמיד.
חסר צורה וגיל.

"מאז שאני איתך
אני חרדה
יודעת שיש זמן לחומר.
גם השמש בגיל העמידה
ככל שהיא נותנת מעצמה
כך היא דועכת".

איש אינו מגביל את עצמו.
עוד ועוד ירבה שמחה.
פחמן דו-חמצני מחמם את הסובב,
עד הסכנה.
עד שהשירים, כולם יעלו עשן.
ואיך אוהב
ללא שירה?

27.2.2017