נפתלי פרימור, שירתי

בבוא העת

מימיו של ים הדממה מרצדים ביסודות
שמרכיבים את האדמה.
אדים דחוסים של גופרית כיסו את פני הימה.
עדים כשאני פונה לכוון שבו השמש שוקעת.
עולה בערוץ תלול, תהומי וצר.
שכבות של צל ואור מסככות
על שהיה פה ועדיין נותר.
השטח עיקש, דוקר, מלא בורות רותחים.
הנוף טרם התיישב, ומלאכת ההתהוות
בעיצומה.
לא ברור לאן פניה: אם תישאר כאן
או תעשה דרכה למקום אחר.
קרקעית הוואדי עולה, דואה וחולפת מעליי.
הערוץ מאחוריי, השברים מתחלפים בסלע יציב,
גבעתי.
בבוא העת מעיין השילוח ירווה את
ירושלים.

20.5.2018