נפתלי פרימור, שירתי

האהבה מרפאה

מולי שורה של קצבים
ללא קושי חותכים בבשר אדם.
האדמה שנושאת אותם,
נחרכת מבושה.
את מבטי אני שולח הרחק מעליהם
אל השדה המלבלב של פרח האישה.
היא מודעת לעצמה,
אינה חייבת לאיש,
אך שולחת בי מבט בוחן.
היא רואה את עצמה
מנגנת איתי את שירת החיים
באהבתה
באהבתי
מרפאים את האדמה הכואבת
נוסכים בה כוחות להצמיח
את פרי האהבה.

5.7.2018