נפתלי פרימור, שירתי

רגע ברכבת הקלה

עוד רגע וזה יקרה!
אני מצמיד את עצמי למושב,
לוחץ.
מרגיש הקלה,
אך יודע שזה לא נעלם.
זה ממתין לרגע של חולשה.
אני יושב על הפצצה.
מולי יושב חרדי, שחור-שחור,
הוא קם בחוזקה.
זאת אישה צעירה שישבה.
הוא מרגיש מאוים.
יש בה כוח לפתותו,
להסיטו מדרך התורה הקדושה
אל החטא הנורא.
הוא צועק. אני מזהה מילת עלבון: "זונה".
קמתי למחות
זה פרץ
ללא מילת חמלה, ללא אהבה.
הגאולה עצרה.

8.7.2018