נפתלי פרימור, שירתי

בראייתו של זקן

מהדמדום הראשון ועד האחרון
היום הזה חלף.
אני רואה את עצמי ממרחק הזמן
העיניים בוהקות רוצות לסחוט את השארית
מסרבות למצמץ
אך רואות את הזקנה
מביטות בעלמה המוארת בחשופיה
לא פעמיים
בשבילה איני מוכן לטרוח עד שפת הים
את התא הריק שבארנקי
מילא בעבר קונדום ארוטי.
הדור השלישי כבר פסק מלינוק
ברגע זה אני מאוכזב מעצמי
החלום אינו עוד בכיסי
מחשבותיי מתרכזות בהבטחת העתיד
המגוחך.
אני מצמצם את נוכחותי
לגרגיר אבק.
עד שאיני מכיר את עצמי.
רצונו של הענק הבלתי נראה
מוריד ומעלה.

22.12.2018