נפתלי פרימור, שירתי

בדרך

מצטופפים לגוש שאורכו כרוחבו.
שער החיים מאחור.
הצועדים חולפים על פני יומם האחרון
ביודעם שאין דרך לשמר את הזמן.
בדרכנו אל מותנו
המודעות נמוגה
נותר רגע.
רצוני להתנקש בליבה של המציאות.
אני ואת משוחררים
טוהר הוא מלבושנו היחיד.
טעמו של הנוזל הנוטף מאיברינו
מרגש עד דמעות.
עד האנושי.
אין הנאה כהנאת שאיפת האוויר
שעד לפני רגע היה בגופך.
וממני אלייך.

19.5.2019