נפתלי פרימור, שירתי

עין תחת עץ

העזתים צוהלים
על כל שיבולת שעולה באש.
ענן שחור ממלא את ריאותיה של
ישראל.
אני הולך בשדה המושחר,
אוסף בשנית גרגירים ששרדו.
העיניים הדומות לא מרחמות
רוצות לראותם במותם,
אך הלב רחום הוא.
השדות המפויחים לעזתים הם נקם
על עשורים של הזנחה
על האובדן
על שאין לאן.
למלחמה שבינינו אין מזור.
של מי האוויר? המים של מי? והדגים שבים?
העלה שעלה מהשנאה, חדל מללבלב
השנאה אליי מבעירה אש
והאדמה בוכה.

29.6.2019