נפתלי פרימור, שירתי

עד לישיבה של מטה

האולם המרווח בימים הרגילים
נעשה צר וצפוף עת ההמונים בו נדחקים
החזן מילא ריאותיו אוויר, שחייב להספיק לו עד
סוף המשפט.
שקט נורא משתרר מעל הקהל המרוגש
כל נדרי.
אני מביט בפנים המוכרות
מבחין בקמטים שרחבו ועמקו
נחיל של שברים בין הצוקים
אני נאחז בבליטה
מרים את עצמי
דוחף, מניח כף רגלי, נצמד לכל חריץ
מתעלה עד גובה ארובות העיניים
"על דעת המקום ועל דעת הקהל…
אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
קולו של החזן הרעיד
זעזע את אחיזתי
אצבעותיי רפו, אני במפולת
המדרדרת עד הנפילה.
עד לישיבה של מטה.

8.10.2019