נפתלי פרימור, שירתי

אין בינינו אלא בוז

חורף 1940 / 1941 בגטאות
שרה
רבקה
רחל ולאה
הוציאו את תינוקותיהן לפינת הרחוב
משם הגוויות נאספות בעגלות
לא הניחו את הגופות הקטנות עירומות
אלא עטופות בחלקי בד
מבגדיהן.
הוויתור על חתיכות הבגד
היה בו חוסר היגיון מופלג
בחורף הזה בגטו וורשה, לא היה בו
מאומה מן ההיגיון
האמונה באלוהי ישראל נותרה
ויש שהתחזקה
הרחום והרחמן הוא שמעמיד את עמו
במבחן.
הגטו המשיך להוליד
לארבע האימהות לא נותר חלב להניק
אך הן נותרו באמונה שהן ממלאות אחרי
רצונו של האל, שהגאולה בוא תבוא
הוא הרי אינו אדיש לסבלם של הצדיקים.
לימוד בחברותא עם הרב של קהילת שאנץ
שבירושלים שכנע שהרב המהולל
אינו חושש מטענות שמנגד
ההשגחה העליונה הרי נובעת מכל מילה
ומכל ספרי הקודש,
דבריו של דודי, לפני
מאיר פשמיסלבסקי
ניצול מחנה אושוויץ,
שמראה הגופות המוצאות מתאי
הגזים, לא הניחו לו עד יום מותו.
"אנחנו מאמינים", אומר הרב,
"שאלוהים היה נוכח בתאי הגזים ובכבשנים
וליווה גם שם את בני ישראל."
בתור משת"פ המוודא הריגה, אני שואל?
אכן אשמתי על שאבי ואימי עזבו את הדת
נמלטו מהתופת ואת האלוהים השאירו מאחור.
"זה הרי פה, כתוב", אומר הרב, פותח פסוק
אנחנו מביטים זה בזה,
הרב ואני יודעים שאין בינינו
אלא בוז
והוא גובר

10.10.2020