נפתלי פרימור, שירתי

יָצָאתִי לְדֶרֶךְ שָׁעָה אַחֲרֵי חֲצוֹת
בְּדֶרֶךְ הָרִים מִתְפַּתֶּלֶת
סִיבוּב חַד מִתְיַישֵּׂר
וְהוֹפֵךְ לְחַד מְאוֹד.
כָּאן אֲנִי אֶל מוּל רַחֲמָיו
שֶׁל זֶה שֶׁמֵּגִיחַ מוּלִי
הוּא נָעוּל עָלַי
הַיְישֵׁר אֶל גּוּפִי
אֲנִי מִתְחַמֵּק, יוֹרֵד לְשׁוּלַיִים
הוּא מִתְרַחֵק.
לֹא הִתְכַּוֵּון לְהָרְגֵנִי
וּבְכָל זֹאת, כִּמְעַט.
רַבִּים נֶהֱרָגִים.
כָּל אֶחָד הוּא עוֹלָם
שֶׁנִּדְרַס.