נפתלי פרימור, שירתי

זֶה נִגְמַר.
הוּא מִתְחַנֵּן, מַצִּיעַ אַהֲבָתוֹ, טַבַּעַת, בַּיִת עִם ברֵכה
אֲנִי מְעִיפָה בּוֹ מַבָּט
קַח אוֹתָם לְעַצְמְךָ.
מָה תַּעֲשֶׂה בָּהֶם?
אֵין בְּךָ כְּלוּם.
רַק שִׁעֲמוּם.
וּלְךָ טְעָנוֹת וּדְרִישׁוֹת
שֶׁאֶשָּׁאֵר שֶׁלְּךָ.
דּוֹרֵשׁ בִּלְעָדִיּוּת, קִנְיָין, יִיחוּדִיּוּת
כְּאִילּוּ אֲנִי הַמְצָאָה שֶׁלָּךְ.
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עָלָיו וְעַל עַצְמִי
אֵין לוֹ דָּבָר
שֶׁאוֹתִי יַדְלִיק.
אוֹרוֹ כָּבוּי
מֵעוֹלָם לֹא דָּלַק
בִּשְׁבִילִי
עוֹד מְטוּפָּל.