נפתלי פרימור, שירתי

בת זוגתי ירושלים

בפיסת יער עבות בבוליביה,
נשענתי על גזע רחב,
עיניי אל הצמרות.
דרך הענפים הצפופים, ראיתי אותך – ירושלים.

סובבתי את פניי אל האדמה,
נשמתי ממצעי היער.
ירושלים נותרה.

בואי ונשוחח שיח שבין האוהבים,
הרי אין לך רצון להרע לי.
עצמתי עיניים, ספרתי מספרים,
ואני משוחרר ממראות תעתועים.

"אני חייבת להיות בעינך נחשקת.
שלמעני בקלות יתרה תאבד את שפיותך.
אני נוטעת בך אמונה ששכל כולי רק לך.
למען שיריך עליי – לא אפדה את חירותי".

8.7.2017