נפתלי פרימור, שירתי

סוֹף הָעוֹלָם לֹא בָּא בְּמַכָּה
לֹא בְּיוֹם אֶחָד יִידּוֹם כָּל הַחַי
יִקְפָא יִשָּׂרֵף אוֹ יִשָּׁטֵף
סוֹף הָעוֹלָם חָל מִדַּי יוֹם בְּיוֹמוֹ
בְּשֶׁקֶט, בְּחֶטֶף

עֵץ שֶׁנֵּעֶקַּר – זֶהוּ סוֹף עוֹלָמוֹ
הַזְּחָלִים שֶׁבְּתוֹכוֹ – זֶהוּ סוֹף עוֹלָמָם
חָתוּל שֶׁנִּדְרַס עוֹף שֶׁהוּרְעַל –
סוֹף עוֹלָמָם

אָדָם שֶׁפָּסַק לֶאֱהוֹב –
זֶה סוֹף הָעוֹלָם.…

פֶסְטִיבָל יְרוּשָׁלַיִם לְשִׁירָה
תַּמּוּז תשע"א
בַּרָחַבָה מוּל הָאֲגַם
בָּאוּ לַחֲלֹק אַהֲבָתָם לַשִּׁירָה
וּבְסָמוּךְ קְבוּצָה גְּדוֹלָה בַּהַרְבֵּה
בָּאוּ לַחֲגֹג בְּבֵית הַקָּפֶה
חוֹגְגִים אֵת הַמַּמָּשִׁי
שֶׁנִּתָּן לִטְעֹם מִמֶּנּוּ וּמִיָּד לִבְלֹעַ
הוּא מִתְעַכֵּל לְלֹא מַאֲמָץ
הַתַּשְׁלוּם פָּשׁוּט:
בִּמְזֻמָּן אוֹ בְּכַרְטִיס אַשְׁרַאי
הַהוֹן מַחֲלִיף יָדַיִם
אוֹהֲבֵי הַשִּׁירָה אֵינָם יוֹדְעִים
אַתְּ שֹׁוִי אַהֲבָתָם
הַתְּמוּרָה אֵינָהּ בְּרוּרָה
עוֹלָמָם אֵינוֹ מֻסְדָּר בְּהֶצֵּעַ וּבִקּוּשׁ
אֲנִי תּוֹהֶה אִם שְׁתֵּי הַקְּבוּצוֹת
מִשְׁתַּיְּכוֹת לְאוֹתוֹ מִין הָאָדָם
הַדָּבָר נִתָּן לִבְחִינָה:
נְעַרְבֵּב לָהֶם אֶת ה-דִּי. אֶנְ. אֵי
צֶאֵצַאיהֶם
יַחְגְּגוּ בְּלַהַט אוֹכֵל וְשִׁירָה
בּוֹאוּ ונתערבב אִתָּם.…

כלי המלחמה
הפכו כירורגיים
מתוחכמים להפליא
לא עוד יחריבו את האדמה
במקומות שאין זה נחוץ
לא יפגעו בעצים
שאינם מעורבים
זה דור של
פצצה ידידותית לסביבה
הפוגעת היישר באדם
הגופות על חלקיהן נאספות
ותחתיהן מקימים
שולחן וספסל ומקום
לעשות 'על האש'
רק נפנף והגש
הריחות נשארים באוויר
כך
החברה האזרחית
ומעמד הביניים
יוצאים נשכרים
מפצצה ידידותית
לסביבה.

 …

בָּאוּ רְכוּבִים עַל חַיּוֹת קַלּוֹת רַגְלַיִם
וּלְצִדָּם כְּלָבִים טוֹרְפַי אָדָם
עַל רֹאשָׁם בְּרָקִים
וּבְיָדָם אֵשׁ
חַיָּלָיו שֶׁל קוֹרְטֵז
מֵאַרְמוֹנוֹתָיו שֶׁל מַנְטָזוּמָה
לָקְחוּ כָּל חֵפֶץ זָהָב
רַדְפֹהוּ עַד אֶל-דּוֹרַדוֹ
אֶת תַּרְבּוּת הָעַמִּים הִתִּיכוּ
יִצְקוּ כְּתָרִים לִמְלָכִים
וּמַטְבְּעוֹת
בְּאֵלּוּ קָנוּ אֳנִיּוֹת וּמְנָיוֹת
בְּכָל דּוֹר הֶחֱלִיפוּ צוּרָה
אוּלַי יְחַזְּרוּ לִהְיוֹת יְסוֹד
לִהְיוֹת בַּאֲדָמָה.…

הַמִּילָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁזְּכוּרָה לִי:
אַתְּ יָפָה
הַאִם זֶה כִּינּוּיִי?
הַמִּילָּה חָזְרָה וְגָבְרָה.
וּכְשֵׁהִתְּוַוסְפוּ עָלַי אֵבָרֵי אִישָּׁה
הַיָּפָה הָפְכָה חֵלֶק מִגּוּפִי
לָמַדְתִּי אֶת הַמַּבָּט
עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי:
אַתְּ טִיפְּשָׁה אִם לֹא תַּעֲשִׂי מִיוֹפְיֵיךְ
הָמוֹן כֶּסֶף
הָעוֹלָם שֶׁלָּךְ
הַיּוֹם
עַכְשָׁיו
לִפְנֵי שיופייך יַחֲלוֹף, יִקְמוֹל
לִפְנֵי שֶׁהַזִּקְנָה תַּכְרִיעַ אֶת גּוֹרָלֵךְ
לִפְנֵי שֶׁיוֹפְיֵיךְ לְמַחֲלָה יַהֲפוֹךְ.…

לָמָּה אֶת מִתְחַבֵּאת מֵאֲחוֹרִי שְׁתִיקָתֵךְ?
אֵינֵךְ רוֹאֶה שְׁאוֹבַּמָה הוּא אָסוֹן?
מָה עוֹד יָבִיא עָלֵינוּ נָשִׂיא הָאִסְלָאם
הַאִם בִּכְלָל אָכַפְתָּ לָךְ מֵאִתָּנוּ?
הִיא עָצְרָה מִלִּשְׁתּוֹת הַקָּפֶה
סַנְטֵרָה הַמְּעֻגָּל נוֹתַר לְלֹא תְּנוּעָה
מָעַל סֵפֶל הָאֶסְפְּרֵסוֹ
לְרֶגַע דָמָה לַאֲבִיזָר שֶׁל מְכוֹנַת הַקָּפֶה
בְּקוֹל שֶׁל לֵכּוּדָהּ פָּלְטָה:
אֲנִי חַיָּה בְּאָמֵרִיקָה.
עוֹלַמְכֶם אֵינוֹ עוֹד עוֹלָמִי
עָזְבוּ אוֹתִי
עוֹד יוֹמַיִם וַאֲנִי לֹא פֹּה
אַתֶּם יוֹדְעִים רַק מָה שֶׁטּוֹב לְיִשְׂרָאֵל
אוּלַי הַנָּשִׂיא אוֹבַּמָה
יוֹדֵעַ טוֹב יוֹתֵר מָה טוֹב בִּשְׁבִילְכֶם. …

אֲנִי בְּחִיפּוּשׁ הַנּוֹף
שֶׁיַּנְצִיחַ אֶת חַיַּי.
אֲנִי מְדַפְדֵּף בְּשָׁנִים
מֵהַזִּיכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְעַד הֲלוֹם
האבחר בְּמַפָּל רַב עַצְמָהּ
אוֹ בִּשְׁקִיעָה בְּאִי בִּימִינִי שְׁבַּקַארִיבִּיים
שָׁם אֲנִי אוֹחֵז בְּכָרִישׁ עֲנָק
אֶת הַיַּלְדוּת אֲנִי מוֹחֵק
יְשַׁנֵּן עוּבְדּוֹת שֶׁאִיתָּן לֹא אֶצְטַלֵּם.
גִּיל הַהִתְבַּגְּרוּת וּבְנִיַּית הַכּוֹחַ לְהֶמְשֵׁךְ
נְעָרוֹת וְנָשִׁים שֶׁצֵּירַפְתִּי
לְפֶרֶק הַחוֹלֵף
אֵין לִי תְּמוּנָה אַחַת
שֶׁאֲנִי מְחַפֵּשׂ.
הַחִיפּוּשׁ הֵבִיא אוֹתִי לְמָקוֹם
חֲסַר נוֹף
אֶל דַּף הַנְּיָיר הַלָּבָן.
הַדַּף הַשָּׁטוּחַ הוּא הַהַר הַמּוּשְׁלָג
הוּא הָאֲגַם הֶחָבוּי בְּיַעַר
הוּא הָאַרְמוֹן שֶׁקָּרַס
אַךְ בְּטֶרֶם נִשְׁמַע הָרַעַד
הוּא הֶחֱלִיף צוּרָה:
צְרִיחוֹ הוּא אִישָּׁה
אֵיבָרֶיהָ שׁוֹפְעִים
אֲנִי מוֹשִׁיט יָד
אֵין בְּמֵי.
הַדַּף הַלָּבָן הוּא נוֹף חַיַּי.…

עלי נסוח מואסי, המשורר מבאקה אל-גרבייה
קורא שירתו בגן הבוטני
פסטיבל ירושלים לשירה תשע"א
כמה פה יודעים ערבית?
סופר:
אחד או שניים
בסדר, אומר
חג'אר זה אבנים.
קורא לקהל יהודי שאינו מבין ערבית
אני שומע:
חג'אר, חג'אר חג'אר.
הוא משבח את האבנים
על שנותרו חופשיות בהר
על שאין עליהן חוב
על שרק הרוח והמים עושים בהן
על שלא הפכו למבנה או לגדר.
אבנים, אני יודע,
זרקו עלי המון
ואני מהלל את כיעור
שלמת המלט והבטון
שאסרה את האבנים
במקום אבנים בראשי
המלט החומה והמגדל הצילו את חיי

יא-אחי עלי המשורר
בוא ושנינו לא ניגע באבני המלחמה
בוא נתרפק יחד על התאנה
אבותיך ואבותיי שיבחו את טעמה
בטרם תבשיל היא קשה
אך עם הימים תתרכך
התאנה רכה כרחם אך יכולה להוליד
אבני מלחמה
או קיום משותף.…

ערב סיוט השירה
ערב סיום, פסטיבל ירושלים לשירה
תמוז תשע"א.
אל הבמה המוארת עולה משורר
מבאקה אל-גרבייה.

כמה פה יודעים ערבית? הוא שואל
אחד, בסדר.
שש דקות אני סופג מילים לא מובנות
צלילי מילותיו עלי נופלות
החשיכה בה אני שרוי לא נותנת מקלט
עוד חמש דקות שלמות.
אני חייב להימלט או להיכנע, להפסיק לספור דקות.

אין הוא עוצר
אין תרגום להירגע בו
עכשיו מילותיו הן מקלע
המכוון ישירות אלי
אני חשוף, פגיע
אני קם.
האם להוריד את חולצתי הלבנה?

אני צועק מעומק נפשי
זה לא הוגן אני מוחה
אני פגוע. משלחים בי סדרן מלא גוף
המאיים לגרור אותי החוצה אם אמשיך להתלונן.…

איך לשכנע לבוא לפסטיבל השירה
אין בכוחו להקל את יוקר המחיה
ולא את מצוקת המשכנתא
גם לא להציע פתרון לשום בעיה
אין.
השירה נותנת כוח לעמוד
במעמסת המשכנתא
ובקשיי היום-יום
היא הכל.

 …

אַל תִּשְׁלַח אוֹתִי לְהַבִּיט בְּכוֹכָבִים
לְהִתְנַחֵם
הֵם לֹא יְכַסּוּ אֶת הַמִּינוּס
הֵם לֹא יְשַׁלְּמוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן הַחַשְׁמַל
לֹא עֲבוּר הַחוּגִים וְלֹא עֲבוּר הָאֹכֶל
אַל תִּשְׁלַח אוֹתִי אֲלֵיהֶם
אֵין בְּכּוֹכַם לְרַפֵּא
אַל תִּשְׁלַח אוֹתִי אֶל הַכּוֹכָבִים.…

מַכָּה בְּתֹף
כֹּחַ רַב פּוֹגֵעַ בְּמִשְׁטָח
דַּק וְאָטוּם
קוֹל אַדִּיר מִשְׁתַּחְרֵר
עוֹד תֹּף מִצְטָרֵף
מִלְחֶמֶת קוֹלוֹת מְעוֹרֵר
אֶחָד פּוֹגֵעַ בָּאַחֵר
אוֹחֲזִים הָעֲנָקִים זֶה בְּזֶה
נֶאֱבָקִים מִתְגּוֹשְׁשִׁים
בְּחִבּוּרָם לְעַצְמָם אֵינָם דּוֹמִים
בִּטְּלוּ כֹּחָם
נָפְלוּ
שֶׁקֶט
וְהַמְּתוֹפְפִים
מַמְשִׁיכִים וּמַכִּים.…