נפתלי פרימור, שירתי

אשת העטלפים

אדומת השיער, מנומשת פנים,
שערה ארוך, מסולסל.
פניה כפני אשת השדות, היער והביצות.
עגולות.
יפות.

בלילות הקיץ, נהגה לעמוד בפתח ביתה.
ידיה לצדדים פרסה, ככל יכולתה.
כך עמדה בדומייה, לא יותר מדקה.
מעל ראשה, תחילה גבוה,
במעגלים ההולכים וקרבים
עטלפים.

הנמיכו טוס, יש כמה.
שומעת משק הכנפיים.
נגיעה ראשונה בפניה, ליטוף.
זה נמשך כל עוד כוחה לעמוד
בידיים מתוחות.

כל קיץ זה קרה.
השנה עצובה, היא הרוסה.
לפני זמן מה, עברה ניתוח להוצאת
איבריה הנשיים,
הרחם.
המראה לא שונה, אך
העטלפים לא באים.

2.8.2010…

אתם כאן

לשיריי אין ערך.
למרות זאת אני ממשיך להולידם.
כילדים שאינם רצויים
הם עושים את דרכם.
מה כבר בקשו?
שיכיר בהם
הבלתי מוכר.
שילבינם.
שיגיד:
אתם כאן.

17.2.2011…

איתן בלי תכלית

בכניסה לגבעת יערים
זה עשורים
עומד מבנה מגורים
ענק
שלא הושלם.

ברובו בנוי
חסר חלונות
חסר חניות
חסר דיירים.

נותר עומד כי יסודותיו
איתנים.
קורע לב.

זה קרה כנגד רצון המתכנן
כנגד כל התכניות
הבלתי צפוי גבר.
דגל הכישלון מונף.

5.3.2011…

את האמת

את האמת הצרובה, המוחלטת
זאת שאינה תלויה באמרה.
שאין לה כל צורך להיות אחרת.
היא רוצה להיות עצמה.

אמת כערך עליון.
טהורה כאלוהים עצמו.
מה את אומרת על הבורא
האם יש בו, האם הוא האמת ?

איני מבקש את האמת על האמונה
ומאמיניה.
זאת אני יודע.
אמרי את האמת על העובדה עצמה.

אתה התמים דורש האמת.
הרי אתה חי בעולם יחסי.
האמת אינה יציבה לעולם ועד.
היא תמיד שונה.

הפסק לרדוף אחרי אותה האמת.
היא תלויה באמרה.
האם שבע או רעב.
האם שמח או כועס.
האם על האמת להיאמר
בדוח הוועדה או בשירה.

היא לעולם לא תישאר כפי שהיא.…

כואב לזוגיות

הזוגיות בכאב.
מהמשותף שבין אישה ואיש
ועד כאב האישי
כואב.
אולי עוד מעט ויעבור
אך הפעם נמשך כבר חודשים
כאב הראש.
הוא עוקב אחרי ראשה מקרוב
לו היה יכול-היה נכנס לראשה
לנפות את האמת מהתירוץ
בשל כאב הראש היא נמנעת,
דוחה אותו מלבוא אליה.
אולי ברגע זה הכאב פסק
והוא אינו יודע על כך.
הספקות לא נותנים לו מנוחה
האם זה הוא
שגורם לכאב ראשה?

5.8.11…

כאוס ומשכנתה

היה זמן שבו שלט הכאוס בחיי
בלי התחייבות
בלי מחשבה
ברגע הזה ומעבר לא קיים.
הפשטות בתמימותה
כדת חדשה שזה עתה התגלתה
היא האמת היחידה.
המחר:
כאליל השקר
את פסליהם ניפצתי
ואת שבריהם גרסתי.
מלאך האהבה
שלח בי יתוש לעוקצי.
פסק תוהו ובוהו
של פה ועכשיו
עידן הצ'קים והמשכנתה
באה.

7.6.2011…

אני לא אספר

אני לא אספר לפרחי הבר
שמכליות ענק בדרכן אליהם.
שזפת רותחת ודביקה תכסה אותם.

אני לא אגלה לצפרדעים
שמי מעיינות בצינורות ברזל יובילו.
שבערוצי נחלים-ביוב וזבל זורמים.

אני שומר סוד מפני הדגים שבאגם,
שאותו ממלאים ביסודות
לרב-קומות מפואר.

אני לא אספר לדובי ננוק*,
שמדי שנה בשנה עוביו של הקרח הולך ודק.
אני לא אספר ליערות ירוקי העד שערך
אדמתם עולה על ערכם של היפים.

אני לא אספר לאימא אדמה
שבניה ברעלים מאכילים אותה.
אני לא אספר לצוברי העוד,
שמעשיהם ימיטו אסון.

Nanook*-הדב הלבן

15.3.2010…

אני בגיל

אני מתווכחת עם עצמי
שוקלת מודעת למעשיי
הנה איש בחנות
מביט לצדדים.
בשבילו
אני צעירה.
אני מדמיינת:
איך אשתו נראית
את פניה, את שערה
נכנסת לפרטי נשיותה
אני אישה.
אני נראית כאחותה הגדולה.
עבור בעל חנות התכשיטים
אני צעירה די הצורך.
אני מעבירה יד על מותני המלאים
אחרי שאפחית ממשקלי
ואשטח קמטי הפנים
כל גבר יסתכל עליי
גם עכשיו אני יכולה.
איש
לא יחשוב שיצאתי לגמלאות.
לא משנה מה גילו.
אני בגיל
המתאים.

18.8.2011…

אני לך עכשיו

מה הציפייה הזאת למחר?
מי שהיו לו תוכניות מפורטות,
המחר מצא אותו תחת גלגל.
מצא אותו על תחתית הים.
מצא אותו עם סכין בגב.
לא נמצא.

אז מה האובססיה הזאת למחר?
אולי נחזור אל העכשיו המוכר.
אל הקיים.
אין מחר.

המחר הוא וירטואלי, אשליה.
אני מבקש את העכשיו.
את החיבוק, הנשיקה,
אותך עכשיו
לא מחר.

רק לעכשיו יש טעם.
רק לעכשיו יש ריח.
רק לעכשיו יש תשוקה.
אני לך עכשיו.

4.12.2010…

אשליית אירלנד

מוזר ובלתי מוסבר,
אדם חופשי ככל שיהיה,
יש בו דחף להשתחרר.
לעבור.

אי.
אי בודד הוא הנחשק ביותר.
שם אין שגרת היום.
שמעתי שאירלנד היא "הארץ הזאת":
חופה המערבי, שם הצוקים מגבוה
בגלי הים מביטים.
לחובבי הדיג, כמוני,
שם הדגים במים שוחים.

כן, גם נשים.
בדבלין, יושבות בצד התעלה
לפאונד האנגלי מסרבות,
אך "כן" לצרורות.

המוזיקה האירית.
אחרי כוסות הוויסקי
וקנקן מלא של בירה כהה,
צליל מקומי נשמע.

בארץ הגבעות הירוקות,
תפוחי האדמה
מרדו ואת האירים
גירשו לצד האחר של הים.

באירלנד סכסוכי דת מתמשכים,
גבו מחירם בפצועים ובהרוגים.
מאבק אלים נועד לקבוע
מי ישלוט בארץ בה
הטרשים מעמיקים בבוץ.…

ארץ פצעים

אודים מתהלכים.
מתנכרי לציון.
אוהבי ציון.
מבקשי כנען,
שלא ידעו.

שקעו בבוץ,
שהתכסה בכפור.
וכשהפשיר
נתגלתה המוגלה.

הארץ פצעים.
מבחוץ ומבפנים.
פצעים הונגרים, פצעים רומנים, פצעים תימנים, פצעים טוניסאים, פצעים מרוקאים, פצעים אתיופים,
פצעים חריפים, פצעים מקומיים, פצעים מפושטים, פצעים מתרפאים,
ופצעים דור השלישי.

פצעי אמונה, פצעי הלכה, פצעי ערב, פצעי גבורה, פצעי הנצחה.
פצעים מתמזגים.
אני פצעים.
פצעים ישראלים שכוסו גלד.

7.1.2011…

אלצהיימר במשפחה

בוא, בבקשה,
אני רוצה לראות את אחותי.
יהודית שכובה על כורסה רפואית
היודעת להרעיד.
יהודית לא רואה זה זמן
אך שומעת.
אני מתפעל שיש חוש שנשאר.
זוכרת, בעיקר מבית מאמא,
מדברת בקושי,
ידיה רועדות,
ליזה אחותה מתעקשת,
מקשה וחוזרת
מה אכלנו בעודנו ילדות?
האם את רוצה לשתות?
מלטפת את פניה ברוך
מה רבה שמחתה שיהודית
אמרה "כן"
ושותה מהכוס.
חדרה של יהודית מטופח
היא לבושה בקפידה, נקייה.
שלושת ילדיה עושים
הכול למענה,
אך יודעים:
אלצהיימר עושה כרצונו
לא ממהר להרוג
לא נותן לחיות.
אני מתכסה בשיר,
אך המחלה הארורה מביטה בי.
בוא נברח!
לא נמלטנו.

26.3.2011…