נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
סיבותיך לי כקליפת השום
גבר שמנהגיו זרים
אמר שהוא אוהב ולקח
משוכנעים שיישארו לעולם
ילדים
שגרה
הצלחה
קשיים
נשכחה הסיבה שמבראשית
עולם הממון עלה:
תגידי לאביך שמגיע לך כסף
נבנה בית
חלומי מאז
תקשיבי היטב:
את מייצגת אותי!
אבל אבי מבקש שהכסף יינתן על פי
ההסכם
דבריה פצעהו לכל עומקו
"הסיבות של אביך בעיניי כקליפות השום"
נטשת אותי!
תלכי!
בכתה
הלכה
קמה.
28.8.2011…
סו-אר
כירורגית ב' חדר 8
"קח אותי אליך"
לא צעירונת. פניה עגולות
שערה מסולסל
מציעה מיטות. מחליקה סדינים
ערבייה.
מלמדת אותי את שמה: סו-אר
"קח אותי אליך"
שרה
בגעגוע
בעברית
מלנכולית
נעים לי שאיני מבין
את פשר הקריאה
"קח אותי אליך"
לאיש?
למדינה?
28.10.2011…
נשיקת הזוג
לנשיקה
אין הסבר, באה מעצמה.
נוגדת כל שיקול.
מנוגדת להיגיינה האישית.
הנשיקה העמוקה, עתירת הנוזלים,
חדרנית.
אין כמוה שמשבשת את הגבולות של האני
היא אומרת: כן אחד לשני
בשפת המתנשקים.
המתנשקים מכריזים על הנכונות
לקחת סיכון.
על המחויבות.
על שהם זוג
לרגע
או לחיים.
17.12.2010…
נרקיסיסטית
היא נולדה רעה.
מילה טובה לא מוציאה מפיה.
הקרובים, ממנה נמלטים.
הרחוקים אליה מביטים
אלה הם חייה.
תראו כמה מבטים אליי נשלחים.
ההערצה אליי חוצה גבולות
ולאומים.
מבקשים את קרבתי.
אבל אני מתעלמת,
לא רואה אף אחד ממטר.
מנודה, נרקיסיסטית,
מעניקה לעצמה
תארי אהבה.
10.7.2010…
נפל המשורר
אני מעדיף להתחיל את יומי תחת מים זורמים.
זה מרענן, ראשוני, להרגיש את המים
את גופי שוטפים.
המים הזורמים לא מנעו ממני לשמוע רשרוש,
שבא מבחוץ
פתחתי חלון.
עלי הצפצפה רובם כבר נשרו.
לנותרים גוונים של זקנה.
הרוח מניעם.
ובתנועתם כותבים הם שירה.
אני משתהה.
עוקב במבט אחרי העלה
קורא שורה משירו:
"אני יודע שבקרוב
אהיה חייב להתנתק.
זה חודשים שאני מביט בך
כל בקר
נקשרתי"
אני בעלה מביט.
צובט את עצמי לוודא
שזה אמתי.
מושיט יד ובאצבע כותב:
"תודה לך.
כל עוד היה הענף בשפע עלים מעוטר,
לא הבחנתי בך בינותם.
משנותרתם בודדים, אתה נראה.
עכשיו נוכל לקיים קשר."…
נעל הבית חסרה
שנתי נדדה.
טרם הבוקר אור קמתי
איני מוצא את נעל-הבית השמאלית.
כף רגלי קרה
אין ביכולתה של נעל-הבית האחרת
למלא את מקומה
לחמם את החסרה.
החסר נשאר.
22.4.2011…
ננק האיש
איש גלים, עלים, סבך אלונים,
פרווה, נוצות ומִתווה קשקשים.
כיצד זה מִיֶלד שקט וחיוור,
שאַפור העיר בו נצרב
צמח יער-עד, שורק ריגושים –
האיש שהיה לי לְרַב.
איש, שהופך אבנים בַשדות,
מֵיָלד את השיר מן האוֹת.
איך מִנַער שחווה הרבה הלֵבַד,
מאיש שאיבד וכָּאב
נבע עין הרגש, וזרם לִבְלי כְּלות –
האיש שנהיה לי לאַב.
איש דגי המצולות, עופות השחקים
סנדק נדלים, קרפדות, זוחלים.
נַצץ הילד על מלוא כישוריו,
ועל עץ הדעת הורכב.
הבין נרקיסים, ארסים, כוכבים.
האיש שאותי כה אהב.
ו' אב, יולי 2009
שרון פרימור…
נלכדים אך לא נפרדים
בעודי עומד על שובר הגלים
מצאתי עצמי מעל לסרדינים.
כה צפופים עד שלא הבחנתי
שהם נעים.
הים מלא פסיקים כהים
אי אפשר להבחין
מה מרכיב את ההתפעלותי
מסרבים להיפרד.
נצמדים מכוחו של צו קדום.
לא ברור אם ביחד
לאבדון או אל
הים הגדול.
אין שיקול דעת.
אלפי שחפים עושים בהם שבטים
סירות דייגים במהירות פורשות
רשתות במעגלים
הלהקה נלכדה
אך לא נפרדה.
12.2.2011…
נכדי רואה אור
ברק בן השנה
בראותו פנס או נורה
קורא: "אור"
ואני מצטרף: "אור"
משתחרר מהמובן מאליו
רואה את האור שבראשית
עולה מתוך החשכה
מאיר באור עולם את
הבריאה.
24.6.2011…
נינה פינטה וסנטה מריה
שלוש אוניות הפליגו מספרד
האוניות שנראו כאבודות נגעו בחוף
חול לבן שאין כמוהו.
אנשים שטרם נראו
קיבלו את פניהם
רב החובל זכה לתהילת העולם
אוצרות שאין להם שיעור
ארצות עצומות שטרם נודעו
הוא הראשון
האלוהים לא היה פה
אין אפילו צלב אחד
ללובשי נוצות ועלים אין אלוהים
הושלכו והומתו
אין לאינדיאנים אלוהים
משערות הנשים קלעו חבלים
אין להן אלוהים
עכשיו יש
האלוהים כך רוצה
האלוהים מברך את אמריקה.
7.10.2011
*פורסם 28.10.15…
ניו יורק אחרי עשורים
ניו יורק אחרי עשורים.
מלמעלה היא מוכרת, עיר הגשרים,
נהר הדסון ורובעי העיר.
העיר אינה מתייחסת לעוזבים.
יודעת שתמיד תזכה בביקורים.
עכשיו היא מעודנת,
משופצת,
מצוחצחת,
אך בעיקר דורשת יותר,
ובמזומן.
אני נמתח,
מבקש להיראות חזק, מוכן לקראתה,
מעט אלים.
העיר פולטת אוויר דחוס
שמכופף אותי
רוצה אותי שפוף.
איני מבקש דבר.
אני דורך על זיכרונותיי.
אך עבורה הנוסטלגיה זה מוצר
מיותר.
היא דורשת ביצוע התשלום,
עכשיו.
אני יודע לשרוד לצדה.
מכריח אותה להביט בי.
להרים את ראשה.
מזכיר לה, מי אני.
עכשיו היא שמתחנפת.
פותחת מעיל.
חושפת עצמה עד עירום.
לפניי זונה.
אני נותן לה טיפ
מזמין מונית
ועוזב.…