נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
הקוברה מול הנמייה
בסיף,
אני מתאים עצמי לקרב,
מול קוברה
אהיה נמייה.
הקוברה,
מתנשאת
דוקרת היישר
בפניה של הנמייה וחוזרת להגנה.
הנמייה השתטחה.
זינקה קדימה, קרבה לקוברה.
דוקרת.
אך הוכשה.
הקוברה
ניצחה.
29.10.2010…
תהילת השכיחה
תרד על ארבע, לפני
פה.
עכשיו.
איך אתה מעיז
רק על עצמך ועל אבא
שעה שלימה ברדיו
אותי בקושי הזכרת
אולי פעמיים וקצת
אני לא חייבת שמישהו
יהלל אותי
לא באת אלי
לבקש את הסכמתי
אתה שדון-לא בן אדם
תרד על ארבע
לבקש סליחה
על הברכיים
בעודי על הרגליים:
"סליחה על שפגעתי בך
את בת 92"
כעבור יומיים:
כמה טוב שבאת
מה חדש אצלך?
18.10.2012…
מועמדים אינם מחייכים
בכניסה לבית דיור מוגן,
דלת הזזה נפתחת לרווחה
את פני האורח מקבלים.
הצעירים
ובת צחוק
על פניהם.
בני חמישים
עם חיוך מופנם
בסתר לבם מזכירים את גילם.
בני השבעים
פניהם חתומות
רואים עצמם מועמדים.
20.10.12…
אוחזת חלון בכיכר
"עליך מיד לפנות את הבית"
שנתיים לא שילמת שכר דירה
עזבה.
יצאה וחלון בידיה
לבושה חולצת תחרה לבנה
כובע אדום
שערה השחור גלש מעליה
עמדה בכיכר
מאחורי האשנב
התקהלו סביבה
הניחו לה מטבע
איש צעיר מפלס את דרכו
בידו נושא אדנית שתילי ריחן
נשאר יתום
אמר והניחה
לצד המשקוף.
20.10.12 …
אוהב ושונא מדינת ישראל
הרב מאיר הירש וחבל דומיו ניטורי קרתא,
אוהב ציון ושונא ציונים,
חבר לאויבים בנפש של
מדינת היהודים.
בנחישות שאין כמותה
משלב זרועות עם חבר
המתכחשים למדינת ישראל.
אסלאם בן בריתו הנאמן.
תפילותיו לנס פלסטין,
שיתנוסס בכל יהודה ובכל כיכרות ירושלים.
פלסטין, היא שתצילם מהמדינה החילונית,
מפריצות ומחילול השם.
ואני משורר אויבם המושבע.
אך גם אני שומר ירושלים
וציון בנפשי היא
בכל לשון ושפה.
כי לי הארץ הזאת
היא מדינת היהודים.
20.10.12…
לרגע כבנים האחרים
כותרתם של צבעונים אירוסים, כלניות
זוהרות,
להם הרי ירושלים וכעמקיה.
מששבעתי זרקורים
אל הזעתר-אזוב העתקתי מבטי.
באהבה חצבתי בגבעולה
ריח זעתר-אזוב עטף אותי
כענן שמשבח את אדמת הארץ הזאת
שנאחזת בי
שתמיד מפנה אלי
אצבע מאשימה.
זעתר-אזוב לא חרב,
בעזובות נאחז.
שריפה המאכלת שיבחה את ריחו
טעמו כבימי בית המקדש על הר הבית.
לרגע כבנים האחרים של הארץ הזאת
לרגע.
20.10.2012…
צלעות גמל במצרים
בכפר בפרברי קהיר.
בית בתוך בית.
מזה דורות בני המשפחה
מיומנים בלכידת נחשים.
בשביל זה שמעון רימון, לאה-אשתי ואני פה.
בכניסה לביתם,
פורסים גמל.
שני נערים, אוחזים בסכינים ארוכות
הזבובים זוכים ליחס טוב.
מקבלים אותנו בחיבוק
המבוכה הזאת מקסימה.
עוד רגע יבוא השכן המשכיל.
המתרגם.
אך לפני כן השולחן,
שאך במעט מהרצפה מורם,
הצלעות מהסינייה מעלים ריח הגמל.
ברור שאם נסרב, תפרוץ
כאן מלחמה.
אני מושיט ידיים,
אוחז בצלע נפילית.
אל פי.
המארחים עוקבים אחרי כל תנועה,
האם הישראלים נוגסים באנשים
או אוכלים גמלים כמותם?
אמרתי תודה ובקול רם ובעברית:
ברוך אתה ה' שהוציאנו מארץ מצרים.
28.5.2010…
צליל המרפא
בבית המוגן, בני ה-80, בני ה-90
מקשיבים לצלילים.
לילות מוסקבה, מכריז נגן הקלרינט.
מנגינה ששמעו פעמים רבות
מרגשם, עיניהם נדלקות.
הצליל המוכר מחזירם אל הזמן שחלף
לתקופת העשייה,
אל הבריאות בלי התרופה.
וכן. לתקופה של סכנה.
רגעי הזיכרון מרפאים.
הזקנה אינה מתישה.
מחלקים שירונים:
"לא נפסיק לשיר",
על הצעירה שבגליל,
על שושנה.
מוחאים כפיים לעושה הקסמים.
17.9.2010…
הצלופחים
החיים נראו הגיוניים עד שפגשתי
בצלופחים.
ימי אוגוסט שנת 1982, במדינת מיין.
אגם חבוי בתוך היער,Beaver Pond
במרחק של דקות הליכה ממימי האוקיאנוס.
מראה לילי שלא מתקבל על הדעת.
עליהם כמעט דרכתי
הצלופחים.
זה על זה.
כנחל דק,
כצלופח אחד ענק.
מאות, בהתמדה מתפתלים.
אני נוגע מבלי להפריע,
הם מגיבים ומיד ממשיכים.
גופם רטוב ודביק.
מנוכחותו של הדיג
ההמום והמוקסם,
מתעלמים.
הם מוליכים אותי בין השיחים,
דרך אחו ושדה,
אני שומע את הגלים,
רוח הים מכה בפניי.
כמוני, הצלופחים בים חשים,
במים נוגעים ובמימיו נעלמים.
הם יצליחו.
יהיו להם צאצאים.
אך למה המסע אל הים?
מה חסר להם באגם המופלא.…