נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
שירתו של אנרכיסט
השירים שלי לא בשבילך.
אני לא אנעים את זמנך.
אתה השולט, יש לך צבא ומשטרה.
פוקד על העם.
אנרכיסט שונא אותך.
לא אתן לך את שירתי.
אין בה חרוז ולא פלפולי לשון.
לא מילים שישכנעו על יפי הנוף,
על המותג הציוני.
אנרכיסט הוא אנטי ציוני.
השירה שלי דוקרת, מיידה אבנים,
מתחברת עם הנחותים, עם אלה
שנישלתם מארצם.
אני לא ארשה שעל שירתי תדבר
כשאתה משבח את השירה
הישראלית.
הכובשת.
אבל איפה השיר?
אנרכיסט לא כותב לממשלה.
17.9.2010…
שכבות
גבעה, שדות סביבה,
עשב בר וכמה עצים
פזורים.
פעם ביום עדר עזים מעורבב בכבשים,
אל המרעה דרכה חוצה.
אבנים עליה מגובבות ללא סדר.
רק עין בוחנת, סקרנית ומנוסה
מבחינה שהובאו.
אנשים יודעי דבר מתחו גדר סביב.
ושלטים תלו.
הגבעה הוכרזה אתר ארכיאולוגי.
חפירות החלו, הוסרו שכבות של עפר וחול.
לאט לאט הגבעה מגלה את תוכנה:
חלקי בתים, חצרות, מוביל המים, מקוואות,
כלי אוכל.
פסיפס צבעוני שלם.
חרב רומית ארוכה,
שהזמן צבעה בירוק-כחול,
שרידי שרפה גדולה,
עצמות מרוסקות,
גולגולות מרוצצות.
הסבל והכאב התגלו.
אולי נכון יהיה לכסותה
להחזירה לקדמותה
ולתת לעזים וכבשים
להמשיך ולרעות בה?
אישה צעירה.
מחייכת, יודעת להיות מושכת.…
שירים לרוב
ממוקדם בבוקר ועד שעייפתי
כתבתי שירים
עד האחרון שנותר בי.
אני נקי משירים.
בבוקר קמתי,
ויש בי שיר.
אני תמה,
היכן הם חבויים,
בתוכי.
24.9.10…
שירו האחרון והראשון
משורר לחיים,
מילדותו ועד מותו.
כותב ביומו האחרון:
תור של
צללים דקי בשר
פניהם אינם של חיים.
שירתם
בתהליך המחזור.
אך הייתה שירה ראשונה.
שהתפעלה,
שדרשה,
שביקשה את מימוש הכוח.
שהייתה חושנית
שהייתה את.
20.11.2010…
רגע פואטי
האם הגוף והנפש אחד הם,
או ניתן להפרידם?
רגע פואטי, הוא התשובה.
ברגע שכזה,
הנפש בגוף מואסת,
אותו נוטשת.
כל משקל מיותר,
רגע פואטי אינו נשמע לכוח.
מדלגת מעל.
הרגע הפואטי הוא הרגש,
הנפש.
הוא הניצן,
שלעולם לא יבשיל.
עבורו הפיזי לא קיים.
ברגע הפואטי אני חש
בנוכחותו של העליון.
של האדון עצמו.
לפניו אני עומד,
כורע ברך.
קם ונופל.
מגיש לה' את השיר, אומר תודה.
ברגע זה אינני אנוש,
אני אתו.
הרגע חלף, הצליל פג,
קסמו של הרגע הפואטי תם.
אני שוקל 75 ק"ג.
אוכל, ממהר לעיסוקי.
המציאות את הפואטי בלעה.
עכשיו הם אחד.
עד הרגע הפואטי הבא.…
שירה לא קל לה
השירה שאני כותב,
מילותיה פזורות בתוכי, בין איברי גופי.
בלב- אחדות, בראשי- אחרות, בעורי, באפי ובעיניי המון.
אין הן ממהרות, עקשניות,
אומרות לי שזכותן לא לצאת.
אני חייב לשכנען, מתווכח עם כל אות, כל מילה,
שואלות הן: למה לך?
האם יאהבו אותנו אחרי שלאוויר העולם נצא?
האם עתידנו מובטח אחרי שניוולד?
אנחנו חסרות צורה, איננו יודעות
להבטיח תמורה.
כיצד נתקיים בעולם אלים וחומרני,
ללא יחצנים ובלא תקציבים?
אלה שלהם נועדו השירים, אוהבים דברים אחרים.
ואני רק כותב וכואב.
12.12.2009…
שיר תמיכה ברפאל
זה אינו קורה בעולם הזה,
שאדם נולד ואהבה לצב בו.
טוב, גם לבעלי הקשקשים הנוספים,
ללטאות, לנחשים ולתנינים.
אך אין כמו אהבה לצבים.
מבטו התמים,שלוותו הקדומה, פניו העגולות,
שריונו שנראה חזק, אך עדין.
תנועה שלאחר נראית ללא תכלית,
כל אלה מצויים ברפאל ובצבים.
רפאל אינו שקט,
אנשים אינם מקדישים מזמנם לצבים.
הצבים הם חייבים להתקיים
כך מימים ימימה.
"זו אחריותי לקיימם"
אומר רפאל.
הממונים ובעלי השררה לבם אינו עם רפאל.
תחת לשמור על הצבים הם שומרים על החוקים.
הלא ידעתם שהחוקים אינם בסכנת הכחדה?
להם לא נשקפת כל סכנה.
תבחרו באדם שעל הצבים ישמור ואל תרדפוהו.
צבים הם חייו, ואתם אל תציבו מכשול להצלתם.…
שיר לבן – יהודה כהן ז"ל
בן,
חייך פסקו ואתה אוחז במגש.
לרואה ממעל וממרומים
זה בן-יהודה המונח על מגש בין הדברים הטובים.
והוא מושיט את עצמו אל הסובבים:
"קבלו ממני כל מה שאתם חפצים".
העושה למען אחרים
מעכשיו חייו אצל המקבלים.
אנו יודעים שזה מוחלט וסופי
כי בן-אנוש לא יהפוך לחי.
אך נסרב להישמע לחוקי הכבידה-
שהכריעו אותך.
23.7.2008
בן יהודה כהן נהרג בנסיבות טרגיות בברוקלין…
שיניים ביער
אזוב מרכך גזעים
ושורשיהם הקשים.
פטריות רכות עולות.
בוקר אפור.
שיניים חדות
בקלות בבשר
חודרות.
1.1.11…
תרופות לליזה
מה כואב לך ליזה?
את לא מרגישה
פה את כן מרגישה?
אני רוצה לבדוק את
הלב.
אני לא מוצא כל סיבה
שלא תהיי שמיחה
זה המרשם שאת צריכה:
חמש פעמים ביום, חיבוקים
לא פחות.
נשיקות גם
ובעיקר את חייבת המון מגע.
זה ממלא אותך חומרים
מאוד בריאים.
כל אלה את מקבלת
מנפתלי בן זוגך.
12.2.2010…
תושיט יד
כשהחיים נראים לך חסרי כל סיכוי,
כשהעולם נראה לך אפור,
כשעיניך מסרבות להיפתח,
ואתה מבקש לצאת
ולקחת חופש מעצמך
ונראה שאין לאן.
ברגע זה תושיט יד,
גם אם אתה משותק.
אני מותח את ידי מהצד השני.
בנחישות ובכוח כזה
שעוד רגע וידי תיתלש.
רחוק אני עד שאינך יכול לראותי.
אך אני שם.
רוצה במגע ידך,
מבקש שתתחזק,
שתעבור את הרגע הקשה
שתאהב את אוהביך
שיר כותב לך.
28.8.2010…