נפתלי פרימור, שירתי

רגע ברכבת הקלה

עוד רגע וזה יקרה!
אני מצמיד את עצמי למושב,
לוחץ.
מרגיש הקלה,
אך יודע שזה לא נעלם.
זה ממתין לרגע של חולשה.
אני יושב על הפצצה.
מולי יושב חרדי, שחור-שחור,
הוא קם בחוזקה.
זאת אישה צעירה שישבה.
הוא מרגיש מאוים.
יש בה כוח לפתותו,
להסיטו מדרך התורה הקדושה
אל החטא הנורא.
הוא צועק. אני מזהה מילת עלבון: "זונה".
קמתי למחות
זה פרץ
ללא מילת חמלה, ללא אהבה.
הגאולה עצרה.

8.7.2018…

גרניקה בסמרטפון

יונה צחורה על כף היד.
זעקת שבר בוקעת מקבר האחים
בגרניקה.
צעקתו של הנבגד נשמעת אחרי 80 שנה.
בווטסאפ מקבלים תשובה.
יש חבר ברשת ואויב בלב,
הם לא מדברים.
מסמסים, יורים קליעים כתובים
התמונות נפיצות
עוקרות עיניים,
אין כלי נשק לא שמיש.
"No Pasaran" על כל שעל.
גדר הפרדה מונעת מעבר,
הגבול הוא חד, החוצה נחצה.
מעט חמלה נותרה, אם בכלל
"רק שלא תדרוך עליי!"
זה קורה עכשיו, כולם דורכים.
רד מזה, תשיל מעצמך את כסות המתעלם
דבר אל הלב
המדמם.

2.7.2018…

The Puzzle

A child is trained to sort a puzzle.
For every socket there is a right pin.
A worthy match, a perfect fit.
An idea of sex is everywhere,
From the youngest to the older of life.
The puzzle of "why" stays unresolved,
The puzzle makers are stretching their arms
Begging for the highest wisdom.
The house of prayer offers its services.
The puzzle stays mate.

30/6/2018…

האהבה מרפאה

מולי שורה של קצבים
ללא קושי חותכים בבשר אדם.
האדמה שנושאת אותם,
נחרכת מבושה.
את מבטי אני שולח הרחק מעליהם
אל השדה המלבלב של פרח האישה.
היא מודעת לעצמה,
אינה חייבת לאיש,
אך שולחת בי מבט בוחן.
היא רואה את עצמה
מנגנת איתי את שירת החיים
באהבתה
באהבתי
מרפאים את האדמה הכואבת
נוסכים בה כוחות להצמיח
את פרי האהבה.

5.7.2018…

בעולמם של קצבים

ברגע הנורא אני אבחר
אם למות או אם להמשיך הלאה.
מדי יום אני מחליט מתי ואיך.
אך לא נשאלתי אם להיוולד.
אל תצפו שאודה על שהובאתי לעולם.
היום אני יודע שהאלטרנטיבה
טובה יותר.
אני בעולמם של קצבים.
מחייכים לתינוק ובליבם אומרים:
"נחזור אליך בעוד שנים מספר".
מפיצים שוד ועוול ואומרים: "אלה החיים"
ולמענם עליי להיות כמותם.
מסתתרים מאחורי הסנה,
"שם אדוניי" הם אומרים.
אני לא אומר לכם תודה.

4.7.2018 …

מבזקי שלום

ריח שתן וצואה ממלא את החללים
כפי שדיברו שבויי המלחמה
"ג'יהאד שהיד אסלאם כובש באנדלוס"
"נאצי-נאצי יודונאצי"
יום האישה הבין-לאומי
כולם אוהבים נשים
עפיפונים מבעירים
"זה משחק ילדים"
הצלפים פוגעים. תן להם פקודה.
האוחז במפתח רוצה לחזור
להחליף מקום
צדק בגדר
תהרוג בהם יותר
"לך לעזה"
אין מים שישטפו את ריחו של הכוח.
איש לא נותן חיים
בשביל זה יש אלוהים
מה תעשה אם תחיה?
יום שישי
עוד רגע וירושלים תוריד את השבת
היא נכנסה ב-19:13
ויצאה מיד
בעל בית מציב שלט: אין מעבר!
זה שלי! גם בעזה
עסקים עושים שלום

22.6.2018…

אני דומה לעצמי

אל תכריח אותי להיות פולני.
אני בוחר את ייעודי.
בבסטה הלילית שבכרם התימנים
עיניה השחורות ועמבה
משכו אותי לצד המזרחי.
אני עוזב את עצמי
נבלע בתוך קסמיה
מתפרק למרכיבים. ומתחבר.
רואה את עצמי לגמרי אחר.
לא מגיב למילים שדיברתי קודם.
אני ממריא אל מעבר.
אל תגיד לי להיות מי שאני
בעיניך
אני מי שאני בעיניי

24.6.2018…

מדע עושה מלחמה

המדע נותן מענה למחלה,
התינוקות אינם מתים
הצעירים חזקים.
המורדים משנים מציאות
בכוח משיגים צדק.
צבא אסד במגננה, עכשיו עולה.
מטוסי הקרב של רוסיה הם פאר המדע,
אינם מאכזבים, ממרחקים הורגים.
בסוריה עייפו מלספור את המתים
מאות אלפים בכל הצדדים,
מאות אלפים מילאו את בתי חולים,
בתי הקברות עולים על גדותיהם.
המתים בכול בית, הם המנצחים.
מדע ללא מוסר הוא מכונת מלחמה.

30.6.2018…

קמצוץ של ירושלים

ירושלים קמה על אבנים.
האבן לא לעולם,
היא מתפוררת
עד שגרגיריה הזעירים קלים דיים
להינשא ברוח.
היא נותנת מעצמה,
ירושלים בכול.
בין כתליה את שיריה אני קורא.
בשוק המחנה, מבלי לעורר
אני פותח את ספרה
קמצוץ מאבניה דבק בדף
מתערבב עם אותיותיה
השירה עולה מתוך ירושלים.

29.6.2018…

השירה שלי בצרה

השירה שלי בצרה.
איש אינו מצפה לה.
ילדתי יצירה שאינה רצויה,
איש אינו שואל לשמה.
את מבטיהם אני קורא:
"עוד פה אחד להאכיל
כמה זה עולה!"
אני לוקח הכול על עצמי,
לא מבקש החזר ההוצאות
לא תמורה לזמן המושקע,
לא לכישרון.
בשירה יש מסר חברתי
רק קח,
אני אכתוב הקדשה.
אקרא לך: חבר יקר.
שוב אותו מבט:
"מה הזלזול הזה בזמנו של הקורא!"
אני מוכן להצטמצם
לתמצית
למהויותיו של הקורא,
קירבתיו אליי
אל שירי.

21.6.2018…

לישון עם קרפיון

קערה גדולה
בה שוחה קרפיון
בבוקר יום שישי
אבא קנה אותו.
בצידה הפנימי הקערה לבנה,
בצידה החיצון צבעה חום כהה,
כצבעה של האדמה.
באגם בקומה הרביעית
של בניין אפור
שברחוב פיוטרקובסקה 22,
בלודג'.

באגם הילדות שלי דג חי
לא יכול לחיות.
בדרך אפופת מסתורין,
הוא תמיד מצא את עצמו
בסיר של מים רותחים.
אחרי כיבוי האור
הילד לא נרדם.
ואת הדג משך.
עטפו בסדין וחבקו בחוזקה,
מחובקים חולמים במיטה.

11.11.2009…

מפגש כיתה אחרי 48 שנה

באו שמחים. חייהם נינוחים.
כולם עושים למען בני המשפחה,
ובעיקר זוכרים איך היו אז בימים רחוקים.
אני פה, סקרן, נועץ מבט,
מקלף את הנוכחי ומלבישם כפי שהיו לפני 48 שנה.

אני רואה שתי עיניים בכחול-ירוק
כאילו זרמו ממעיינות שבהרים,
מולי אישה כפופה, קמטים בכל גופה.
לאחרת אף מחודד,
דומה לחוטמה של חיית מחילה
שטרם זוהתה.

כולם מחייכים ושמחים.
מבקשים להטעות את הזמן הרודף.
התבוננתי שוב בסובבים,
אך הפעם ללא השוואה.
עכשיו ראיתי שהקמטים עושים אותם יפים.
בחיוכם, בתנועתם,
מקרינים ידידות.

1.6.2009…