נפתלי פרימור, שירתי

בתוך הסדק אני חי

בראשית התבקעה השלמות.
ויש שהסדק מגליד
עדות אילמת לכאב.
הגלד מתנשא מעל כל קשר.

שבריו של הגלד נקלטים בסדק,
הוא מזמין אותי,
בתוך הסדק אני חי.

14.5.2017…

קולו של המונסון

למרגלות ההימלאיה
בעונה אחת יורדים 12 מטר גשם.
השמים כאן חברו אל ההר
והכול פה נהר.

הדגים החלו עולים אנכית בתוך נטיפי המים
נחושים להגיע אל מקור המים
העליונים.
בקשקשיהם הנוצצים מסמנים
את מסלולי שמים.

כוח בלתי סביר הרים את ההר
והוא שתול בין קרעי ענן.
המים המתנפצים ממלאים את החלל.
אפור כאן, בעיקר אפור מאוד.
המים מייבבים
וההר משיב בקול מונסון דק.

9.5.2017…

ביקור אצל חבר ירושלמי

"ומה יש לעשות בעיר הזאת?"
ירושלים זה ערבים וחרדים,
מסגדים, ישיבות וחצרות רבנים,
חומה ואבנים.
סיוט אחד גדול.

"אולי עדיף שכך יישאר,
הרי אני חי במקום אחר.
אין בירושלים חיים נורמליים.
חברי הירושלמי,
תבוא אליי.
כי קשה לי אצלך."

אני מציב עליך מגן
מסביר שירושלים לגדולות נועדה
שחיי היום יומיים אינם התחום שלך.
דרכך העולם נראה
יש יום כואב,
יש מעורר השראה.
ביום שכזה אני כותב שירה.

19.7.2017…

ירושלים שלי מגמגמת

ליל שבת,
בכביש לסנהדרייה מורחבת
הודות ל-GPS הנסיעה על מי מנוחות.
צעקת "שאבעס!" קרעה את השקט לגזרים.

אבן נזרקה
לבוש השחורים לא הסתתר.
עמד בגאוותו.
האבן חלפה מעל ראשי
פגעה בבואת עיניו של האלוהים.

השתתקתי.
המילים נתקעו בגרוני
סירבו לצאת אל זורק האבנים.
מבוהלות היו
גמגמו.

17.7.2017…

ירושלים המהפנטת

תשוקתי אלייך
לאבן השתייה
לאבן כיפת הסלע
לאבן הר הבית
לאבן שהמהפנטת את ירושלים
המכשפת.

לבי האוהב וגופי הרך
נשחקים בין אבניך.
האבנים פוצעות,
אך הן הנותנות לי כוח לחיות
והופכות יום חסר ליום האמונה באל.

יום ללא אבן,
חסר בו הקצה החד.
לא מהפנט
ללא כאב
אינו נספר.

21.7.2017…

עם הדגים בהר אדונאי

קודש הקודשים שבהר המורייה,
אליו נישאות תפילות בכל שפה.
כיפת הסלע מפארת את המוסלמים
ומכחישה את הר הבית.

בעל בסטה לדגים ברובע המוסלמי
הותירה ללא השגחה
הדגים חופשיים
המוני עיניים שולחות אליי מבט.

הדגה טרייה להפליא,
אני בוחר בברבוניה סולטנה,
עם פס זהוב זוהר
ככיפה של מסגד אל-אקצה.

אין מי שיקבל את התמורה,
בעל הבסטה בתפילה.
רעם נפץ נשמע מכוון ההר.
הסכסוך אינו פוסק,
ואני עם הדגים.
עומד.

18.7.2017…

הרי המתים לך

הרי קורבנות מעל ירושלים
בעמקיה זורם דם.
סבב השנאה שוטף את העיר הזאת.

מוסלמים תובעים לעצמם
לישראל הוא הר הבית – בית מקדשו.
חרב צלאח א-דין מוצאת את דרכה,
מוסלמים על פני היבשות אוחזים בה
עד ההר ועד הים.

הפצע טרי, מדמם
כמו לפני אלפיים שנות.
רבו מתי ישראל על החיים
והם מצטרפים אל השורות.

וכשאללה נגד האלוהים נשלח,
המתים אינם עוצרים
הם חוזרים לשדה הקרב
מתים בשנית ובשלישית.
אתרי המחזור בכל פינות
העיר.

22.7.2017…

אחרי עודד

אני מחליפה לו מצעים, כרגיל,
כל יום שישי.
מכבסת את המדים, מגהצת.

וכשאני מוכרחה להירגע,
אני מכינה לו קציצות בקלה
עם
פטרוזיליה וכוסברה.

אורזת ומביאה להר הרצל, אל חלקת חללי ימ"ם.
מוצאת חייל או חיילת,
הם מבינים- לא שואלים שאלות.
אוכלים בבית הקברות.

אני חוזרת, מתגעגעת,
כותבת שיר,
תולה כביסה.

21.7.2017…

שמחת הגיא

בחרתי בירושלים.
וגם כשעזבתיך לפרקים
בשמחה חזרתי אלייך.
התאחדנו
את ואני.

התרגשותי מתחילה בשער הגיא
כשהכביש תופש גובה
עולה ומתפתל בגיא.
ההרים מביטים מעל בפליאה
שואלים: מי הוא הבא?
ומיד הכירוני:
זה החוזר!

מרגע זה ועד הפסגות
רק צליל אחד נשמע:
אתה כאן.
שירת עמקים כזאת
אינה
נשמעת בשפלה.

20.7.2017…

פסטיבלי ירושלים לשנאה

העיר הזאת אינה מעניקה אירועי שמחה.
מעטים הפסטיבלים לקהל החילוני.
מעטה השמחה על הפנים
אפילו רגעית, אפילו חולפת.

פסטיבל צבעוני של הקהילה הגאה
הסתיים בהנפת סכין:
נערה בת 15 נרצחה.

דברים שהולכים בירושלים:
הפגנות הזעם התדירות של המוסלמים
נגד הזיהום של אל-אקצה בידי הכופרים;
הפגנות נגד חילול השבת,
נגד הכיבושים.-
נגד.
אלו הפסטיבלים שבעיר הזאת.

יש בירושלים הרבה עבודות בית
וכותבי השירים לרוב.

19.7.2017…

בקלאוות דם

בבית למכר הממתקים ברובע המוסלמי
אני ממלא קופסה
בבקלאווה משובחת.
והינה הבחנתי מודפסת עליה
מפת פלסטין.

הרגשתי שלא בנוח ורציתי לדבר.
איש בלבוש מוקפד הזמין אותי לשולחנו,
פתחנו בשיחה בשפתו של אף אחד,
לא בשפתך ולא בשפתי.
איך זה יקרה? אני שואל.

הבעלים של הממתקים, גם הוא שואל:
"כמה מוסלמים יכולה ישראל להרוג,
בכל הפצצות הגרעיניות?
מאה, מאתיים מיליון? לנו יש יותר.

ישראל לא מבינים את אשר כל ילד מוסלמי יודע:
ישראל לא תהיה פה".

איש הממתקים מסתמך על מאתיים שנות מלחמה בצלבנים,
שלא צלחו אל מול צלאח א-דין.
את חרבו משמרים בכיפת הסלע
מאה מטר מפה.

"הוא יחזור, אולי עכשיו דרך טהראן, הוא יבוא."…

ירושלים במערב

הגב פונה אל הזריחה
הבוקעת מהשבר שבאדמה
ומאירה את העיר אלפי שנות
זריחה.

הכביש המהיר לא מאפשר לעין להתרגל
בהדרגה.
והנה ירושלים עולה.
עיסווייה במזרחה, עטופה באיושה הלבן,
הר הצופים במערבה, בתוך קווי ההגנה
ומוצביה מוכנים למלחמה.

איני יודע אם שניהם ירושלים שלי,
את מי עליי לאהוב?
כי אין לי מקום לשניים.

21.7.2017…