נפתלי פרימור, שירתי

ביום הזה

ביום הזה,שנה אחרי שנה,
שלושים וחמש פעמים,
לרגע נעצרתי.
את חוטי הזיכרון
מתחתי עד כאב.
ועדיין איני נזכר
האם היה עולם לפני ענבר?
וגם אם היה,
לא הייתה בו זוטא מזערית של הנאה.

ביום ההולדת הזה
כל הדולפינים בכל הימים
פה אחד פסקו והודיעו:
את באת מהם.

יום הולדת שמח לך ענבר
מאחלים כל אוהבייך.

אבא…

בתשעה באב

בתשעה באב מדי שנה בשנה,
הארץ כואבת ובוכה.
גם בגן הריחני
ריח חרוך באפי עולה.
בשרו של אחי.

קולות השיר ככל שלשמח באים,
קולות האימה משמיעים.
בכי מר בכל צליל.
המבזקים והאורות,
נראים כאש המעכלת עד היסוד.
המזונות רעננים, אך ריח מעופש מעלים
ריח אחינו המתים.

שעה עברה ועוד שעה,
יום ולילה.
הגוף מבריא, מבקש חיים.
הוא רוצה בחג האביב
אני תוהה,
הייתכן
שפה אחד
צוהל ובוכה.

תשעה באב, 2010…

לשני ביום הולדתך

ביום החמישי,
בחודש השמיני
בתום השנה השנייה לעידן שני לאה
השמש בזריחתה עצרה.
רגע עמדה ואת שני ביום הולדתה ברכה.

4.8.2007…

ביום רע פותחת מגירה

את, שבימים אלה אין לך אשליות.
שמראך הנו,
אלא מה שהיה.
כשהספר והמשחות מאכזבים פשוט נורא.
בדיוק במצב רוח שכזה אל המגירה
את הולכת.

ערימות מכתבים, ארוזים לפי שנים,
אחרים על פי שמות ואירועים.
מכתבים מפריז, משם המתגעגע לך כתב:
"אני לא עומד בזה, את חייבת לבוא",
צעק בכאב.

ברגע של דיכאון רגעי
או מצב רוח מציאותי
ארון המכתבים לא מאכזב,
הוא התרופה.
לרוב, מכתב אחד פותר את הבעיה,
ובמקרים קשים- כמה דפים
וזה עובר.

היית נחשקת.
מעריצים מכל הגילאים מצאו דרכם אלייך
מתדפקים על דלתך:
"האם במקרה אפשר לוות
כוס חלב או מסמר?"

התקופה הזאת נמשכת.…

ביום שכזה

ביום של גשם ואור,
ביום של קור וחום,
ביום של כחול ואפור,
ביום כזה אני רואה כנף מעליי.

אינה בגודל של ציפור.
מקורה פה של אנוש.
אני עומד מוכה במראה
שולח יד.

הוא משיב מבלי לגעת.
רגע מעליי ורגע נעלם.
אך אני יודע שהוא אתי
ביום שכזה תהיה בשדה.

7.11.2010…

בין המים והיובש

על שפת הנהר הירוק
בעונתו הגשומה
טובל במים, מוצף במים
נושם מים.
המים זורמים על פניי
עוברים בין עיניי
יוצרים מפל שצף בין אף
ושפתיי
יורדים לאורך גופי ועד כפות הרגליים
וממני אל הנהר הירוק.
די לרטיבות הזאת
גופי הולך ומתמוסס
עוד רגע וחלקי גופי נישאים
בזרם הירוק.
אני חייב להתנתק
מהאישה
לשנות מציאות-
מדבר
שם לכל טיפה יש ערך
שם אני רוצה
אך שם,
היובש הורג.

1.4.2011…

ביעף היא באה

נפש האדם חידה היא.
עשורים חלפו,
ולא היה לי צורך
בשירה.
היא חייתה בי בדממה,
יפיפייה רדומה.
רעש הסילונים, קולות הנפץ והבכי
לא עוררוה.
מעצמה קמה.
אמרה שהיא נפשי
וביעף שינתה את חיי.
מאז אנחנו יחד
בכל חוויה, בכל גילוי, בכל מבט.
אני כותב בשמה.

5.8.2011…

ביצה עזובה

בגן לא הרחק מביתי
על כר הדשא
במקום לחלוטין בלתי צפוי
ביצת ציפור
אני מולה משתאה:
מי הטילה?
על פי המידה והצבע
עורבני או שחרור.
והנה שחרור, בסבך עסוק
אני עם ביצה ביד
השלך היא?
השחרור ממהר
אינו פנוי
על ביציו הוא דוגר.
לעורבני תירוץ סביר:
הוא לא איבד דבר.
כך מצאתי עצמי מאכיל אפרוח
ולא שואל אם הוא שלי.

9.7.2011

*פורסם 13.10.15…

בירושלים בין הבתים

אני עולה בשביל
בין הבתים
מתפעל מהנוף ומהאוויר הנקי
לפתע שומע:
"אתה דורך על גג ביתי"
זזתי פסיעה ועכשיו הצעקה:
"אתה דורך על קברי"

4.6.2011…

במותי

במותי איני מבקש נחלה.
לא הייתה לי כזו בעודי בחיים.
המבקשים להתייחד אתי
ישלחו מבטם אל העלים.
שם אני.
אל העמקים, אל להקות הדגים.
אני שם.
תנו להם את גופי.
שייטיב אתם.

21.1.2011…

במילותיה חיה

כל דבריה אמת לאמתה
לשפת האנוש יש בעיה:
מילותיה אין בכוחן לתאר את יופיה.
אנשים המומים עוברים מדרכה
חוצים כבישים מסתכנים
רק להביט בה.
לחייהם אין משמעות אלא לצדה
ושלא יטעו לרגע
זה לא המראה החיצוני,
הוא זניח
אל מול מידותיה הרוחניות:
המוסר ומידת הטובות
ניתנו על שמה.
בנותיה לא פוסקות לצטט את דברי חכמתה.
אהובה היא על כל בני משפחתה.
במילותיה חיה.

5.8.2011…

השירה ובלעדיה

רק לא שירה!
רוצה מה שאני רואה
את האישה, את החבר, את המאכלים,
לישון, לזיין.
הצורך לצרוך ממלא אותי.

יומיים בלי שירה
בלי ריגוש שהיא מקנה.
אך בהיעדרה
אבדה השמחה.

המאכלים פסקו להפיק טעם.
הוספתי שירה לתפריט.
התסכול חזר.
ריגוש הסב לי סבל:
כואב לי שלאחר אין.

חיי נעים במחזורים
של
שירה
ובלעדיה.

17.6.2011…