נפתלי פרימור, שירתי

יקירי

אישה

מתחילה ועד פרידה,
את שיודעת אותי בכל פרט, בכל
קשקש. בכל מצב.
הוא כאילו הראשון
אך ברור שהיא אתו כל הזמן.

שירה

אני בין שורותיה, בין מילותיה,
השירה היא שמביאה אותי לריגושים.
הודות לה אני מתקוטט עם האלוהים.
הודות לה אני מבעיר את אולם החתונה.
הודות לה אני חורש את בית הקברות.
הודות לה אני מקשיב לעלה
שומע אותו נופל.
.
כוס יין

כוס היין היא הדרך לקיום.
לא נמתין לבואו של הנביא.
האסלאם, הנצרות והיהדות
ישתו לחיים.
מילות שמחה,
לא עוד שנאה.
לא לג'יהד, לא לקידוש השם, לא למתים.

דג

דג מבריק, ורוד, קשקשיו הכחולים
על פניו.
סנפיריו ארוכים ושקופים.…

יש במה להסתכל

"מחר לא יישאר לי במה להסתכל"*
בשורות של משוררת
אישה שלי אינה מוכרת
מביט ורואה-שורה על המחר
אני לא מבקש לשנות
בשירה קשה לשקר
האותיות בנשיפה נכתבות
המחר יתחיל במילה אחרת
כל יום הוא מחר
וכך יישאר.

23.3.2011
מתוך השיר:להתבונן בלב המעיין
מאת חיה בנצל. …

יש חיים לפנים

פניו של התינוק חלקות
הודות לעדר הדאגות
פניהם של הוריו הם סיפור אחר
אני מביט בהם
קורא בספר הפנים
הנה חריץ
דאגה לילד שחלה
הוא התרחב-המחלה החמירה
החריץ השתטח-הילד הבריא
החריצים נמתחים, זה האושר
יש חיים לפנים.

5.8.11…

ירחם על הרחום

לך ה' תודה לאמור
ולזמר שירים על היופי אשר בראת.
להנעים את חיי הברואים
בפרחי הבר,
במים שבנהרות זורמים,
בדגה אשר
ולהנאתי, בים שוחה.

על האוויר, על מאור העיניים
על קולות העלים
המרשרשים מעליי.
כל אלה לאדם הנחלת.
ולמה השואה?
ואין עוד לך תודה.

השמש במרומים הצבת
ופקדת עליה לתת מעצמה
אך היא, שראתה
עם מקולל ההולך לאבדון
אנוסה לזרוח עוד.

רק צעקותיהם עוד נשמעות,
מהדהדות ביער ההשמד.
על זה-אין עוד תודה.
כיתום, נותרת לבדך.
מעל הכול.
מעל כולם.
רחמיי אליך יוצאים ה'

11.2.2010…

יש אין חיוך

מושכים רגליים
עומדים בתחנה
נחים
מונעים מהחזה לעלות
לא מביטים
איש לא משיב מבט
אירוע לא מחכה
דבר לא יקרה
לעבודה חייבים להגיע בזמן ומהר
יקבלו שכר שיוכלו לעבוד
מושכים זמן
ההולך ואוזל
בלי לחייך.
בכי של תינוק
כל המבטים אליו-
מחייכים.

16.12.2011…

ירושלים לא תרד

אין מצב שבית"ר ירדו ליגה
אין מצב
צועקים בעלי הבסטות בשוק
מחנה יהודה
תנצחו-הכול שלכם
קחו בחינם לא בהנחה
אין לנו חיים
אם בית"ר ירדו
בית"ר ירושלים זה לא אגודה
זו אגודה
זה כל מה שיש:
הם הכבוד הנשמה
בבקשה חשבו על ירושלים
חתוך את האבטיח
שיישארו ליגה.

30.9.2011…

יפה לא טעים

הגוף מעוגל יופיו מושלם
נותר חריץ, שאינו בולט,
צר
בו חצי לצחי חבר.
הגילוי הזה רק מגביר לי את הרצון
לגעת להתענג להתחבר
מעביר אותי למקום אחר
לגמרי.
הצבע הוורדרד מתמזג עם הלבן
ודאי שטעמו של גן העדן.

אחרי חיפושים אין-סופיים
התנסויות ואכזבות לרוב
מצאתי את טעמי בחיים.

לרגע חלפה מחשבה במוחי:
האם לשטוף בטרם אחזיק?
או לקחת כפי שהוא
מבלי לאבד אף גרגיר.

שפתיי נוגעות
הלשון מרגישה וסופגת
האם זה יקרה
האם אגיע להנאה המיוחלת?

אני בפנים עמוק
מתאחד
אך מה מרה האכזבה!
האפרסק היפה להפליא-
לא טעים.

10.9.2010…

יש זוג ויש לא

יש זוג.
פעם אחת החלטה נעשתה.
היחסים מחוץ לזוגיות,
אינם בכלל בחירה.

יש שהזכר מחזיק בנקבות למכביר.
כאלו הם הג'ירפות ועוד רבים אחרים.
החשבון מייד מראה,
שיש זכרים, שלהם-אין מענה.

המחזיק בנקבות
חייב להצדיק זאת.
כל הזמן.
הזכרים אינם מטילים המטבע,
הקובע של מי התור.
לקרב אכזרי הם יוצאים,
אין רחמים.

הג'ירף בראשו מכה.
כקליע למרחקים אותו זורק.
צוואר, כמנוף מגביר כוח.
גופם מתנגש, נרעד.

אין הכרעה.
המאבק נמשך, בקושי עומדים
אך מכים.
פצועים. שטפי דם עמוקים.
הנקבות מביטות,
למנצח ממתינות.

אך הנאבקים מותשים.
לא יגשימו את המטרה שלמענה
הם נלחמים.

הזכרים האנושיים פוגשים
בהרבה נשים.
מטבעם חושקים בהן,
אך החוק אומר: לא!…

יהודי לודג'*

בלודג' חיים כ-1000 אנשים
המעידים על עצמם: יהודים אנחנו.
בבית הקברות היהודי 45,000 מצבות זיכרון
שהקימו קרוביהם של הנרצחים בגטו
ועוד 200,000 קברים של יהודי העיר מתחילת המאה ה-.20
שורות של קברים.
ביניהם קבר 49 א' פלה-רוזה פשמיסלבסקי, אימא שלי.
היהודים אינם מרעישים
אינם מקשקשים בשפתם
בתשעה באב לא נשמע בכיים
ובפסח אין רואים את לחמם המוזר המעוטר בשלפוחיות צרובות
פולנים רבים האמינו שאלו בועות דמו השרוף
של ילד נוצרי.
לא נותרה יהדות בפולין.
תמה תאוות הבצע לזהב היהודי
שנאת היהודים המוכרת למי שחי שם
היהודים פה שותקים
אינם דורשים שוויון
לא מבקשים ייצוג
אך ממשיכים לתרום
לאדמת פולין.…

ימים טובים ימים אטומים

זה חוזר על עצמו:
ימים טובים היו פעם.
פעם היה אחרת.
פעם הייתה התחייבות.
פעם חיו על פי המוסר.
מילה הייתה מילה
כל זה היה פעם.

היום כל אחד לעצמו.
המנהיגות את עצמה מנהיגה.
בלי כסף איש לא שווה,
והכסף תמיד אצל האחר.

אוהבי העבר הרחוק,
נותרתם אטומים
מאחורי לוחות הזיכרון.

10.12.2010…

ילדיי ונכדיי נראו

מבטי חלף על פנייך.
עצרתי.
האם הצורה או הקו
משכו אותי אלייך?
זאת לא רק האישה שבך.
ילדיי ונכדיי נראו.

14.10.2011…

ילדי השמש

בשדה חמניות
כחיוכו של ילד,
פרחי חמנייה
ילדי החמה הם.

מזריחתה ועד רד
באמם כל הזמן מסתכלים
מדי יום ביומו
את קרבתה מבקשים.

היא אותם מלטפת, מעודדת,
בחומה עליהם רוחשת
"תעלו עוד" היא לוחשת
הם אליה מחייכים
עוד מעט ובה נוגעים.

עלי החמנייה מחוספסים,
גבעוליה דוקרנים,
אך עלי הכותרת לראשה כעטרת
פניה כה יפים
שאת עינינו שובים.

החמה מעצמה מעניקה ונותנת
ילדיה חסונים ואחידים להפליא
והנה באמצע השדה,
חמנייה גבוהה אחת
מעל כולם מתנשאת.
ביום הקציר גרעיניה
יתערבבו עם כל האחרים.

18.5.10…