נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
חירותי אוכלת חירות
זאת חירותי:
לקבוע כמה לידות יהיו לי.
ויודעת אני שמנעתי חיים מכם,
מכה רבים לחיות.
היש מחסור באנשים?
הביטו בערים הומות אדם
אני לא רוצה להוסיף עליהם
עוד מספר.
ואז הילד שלא נולד מדבר אליי
מבקש חירות להיוולד
הוא רוצה לכתוב שיר פואטי.
ולי החרות להגיד לא.
9.3.2018…
למציאות יש חלום
שוב אני חייבת לרצות אותו,
להיות לו ובשבילו.
אני בשדה בר
בשדה שיבולים עד האופק
צבע גופי כצבען.
אני מתמסרת
לחרציות השמש
ולכחול העולש.
אהובי מרחף, אחריי הולך.
הוא בעקבותיי
קרב אליי,
הנה אתה בכול אונך
ואני איתך.
חסרת אונים אני
שפחה לרצונות זרים.
26.2.2018…
אנשים בחלוקי הנחל
ערוץ. גדה תלולה.
יובש עד אבקת השמש.
חלוקי נחל מקטן ועד סלע.
על כל אחד מוטבע שמו,
לכל אחד חריץ ובליטה משלו.
אני מביט בהם והם משיבים חיוך.
אני מזהה פנים
פני איש,
שצועד בעקבותיי,
עד שאמעד.
יש חלוק שעליו פניה של אישה,
שאהבתיה.
עצמתי עיניים
ושמעתי אותם זזים, מתנגחים, נאספים.
אנשים בחלוקי נחל.
4.3.2018…
זאת הבדידות
שפע
של בדידות.
בודד מול המסך,
אני בעוצמת קול מלאה, עד הסוף
עד הכאב, עד החירשות
שעדיפה מבדידות.
נהיגה ללא תכלית, עדיפה.
אני פוקד על הרמזור להחליף את צבעו.
אני מתעמת עם הנהג שעובר עבירה:
"מי נתן לך רישיון!"
הוא משיב בצעקות. אני מתרגש משמחה,
זה רגע שובר בדידות.
מסופק אני חוזר לדירה שאין בה נפש חיה.
ארוחה: לחם, דבש וממרח גבינה לבנה.
אני מנסה להירדם.
זה לא קורה ללא כדור שינה.
אני מדשדש, נאחז בעצמים,
מדמיין שהם אנשים,
אני פונה אליהם,
מבקש סליחה.
זאת הבדידות.
20.2.2018…
חוצה ולא
ברור שלא נחצה את הגבול
שבינינו.
מולך אני מעלה חיוך משלים,
מרגישה במקום האינטימי
הפנימי לגמרי
שלי.
פונה אליך במילים חסרות
מבלי להמתין לתשובה
אני נותנת לעצמי את החופש הגמור
המוחלט
לחבור אליך.
אני לא פוגעת,
אך חווה התנסות
הנותנת לי כוח להמשיך, לקום
להכין ארוחת הבוקר לבני ביתי,
ללא נקיפות מצפון
איש לא ישפוט אותי
אני נקייה לבעלי
אשתו בלילה
ומאוהבת ללא גבול
רק באומרי לך
שלום.
16.2.2018…
עכשיו ללא אתמול
האתמול, לא יחזור.
אין לי דרך להחיותו.
טעון בזיכרון, מסמן שהיה פה,
כמאובן קדום לצד הדינוזאור שגווע.
נכחדו.
עכשיו הוא קם כנגדי
מאיים על עכשיו להופכו לאתמול.
אני נאחז בך ואיני מרפה,
מתחבר לשפתייך, לקנה הנשימה,
לגופך.
שולח עוגנים עמוק לדמך.
לא נותן לעכשיו להיעלם.
נועל אותו תחתיי
והוא מישיר אליי מבט רחום:
משורר.
19.2.2018…
מדמם את עצמי
בתוכי אני מדמם את עצמי,
בסבך הפינות האפלות.
בסמטאות החשוכות ללא מוצא
הזיכרון הופך לסיוט חי.
הרחק מהמבט מתנהל המאבק.
להב הכידון מעמיק לחדור,
הדם מציף את המבצר.
במרתפי העינויים היצר בא על סיפוקו.
כאן הפשע לא משאיר עקבות,
אני מדמם את עצמי, בוגד בערכים,
הרע מתחלף ברע יותר
עד שאני נמלט מעצמי.
בחיוך המקשר
אני מתחבר לאחר
רחוק ככל שאכול
בורח מעצמי.
23.2.2018…
איזה מין אדם
אדם המתנשא
אדם השונא
אדם הכוחני
אדם לעצמו
אדם בצלמו
אדם.
הוא נוגס בבשרי
בבשר ילדיי
גם באלו שטרם באו לעולם,
ומשמיע מוזיקה שמימית
ושירה פואטית.
אדם.
3.2.2018…
הפריחה לשווא
במרום הגולן לא נותרו מים בשביל המטעים.
רכב כבד עלה על מטע התפוחים,
נחוש:
הניף, ניער ועקר.
התפוחים רעדו, כלא מאמינים,
המשיכו לינוק עוד ימים אחדים.
העלווה סיככה מפני השמש החורפית.
השמיים הורידו ממטרים מאוחרים.
תפוח "החרמון" העלה חיוך,
כוחותיו שבו אליו,
כחייל פצוע הרואה את החובש שרוכן מעליו.
כי אז הכרתו חזרה אליו, נפל חלל.
23.1.2018…
תעלול או שיטפון
שנינו צופים בשיטפון:
סלעים נסחפים,
נחל דרגות קם בעוצמה,
קורא תיגר על הגדות שהוקצו לו
בשנה שחלפה.
בשצף מגלגל פסגות ההרים
וברעש שמשתיק טייסת סילונים.
התגמדנו, דבר אינו בולט מעל לנעל.
שני זוגות נעלים מחובקות.
שולחים מבט בצוק התלול
הוא יבש
מתחנן למים
ואת תוהה: מסכה או תעלול.
22.1.2018…
הרחוב על שמו
אני מתהלך בעיר הזאת,
ברבעיה
חולף על פני השנאה.
סופר צעדים,
ברור שזה הולך וקרב
זה קורה
האוחז בסכין
וזה שבשרו רך
מבטיהם נפגשים.
מאוחר מדי
הדם שוב על המדריכה.
זה חוזר על עצמו
הכול מוכן
רגיל
זה פה.
הרחוב על שמו.
6.2.2018…