נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
בְּכִכַּר סַפְרָא וּלְפָנֶיהָ
רֶבַע לַחֲצוֹת.
הָאוֹטוֹבּוּס הָאַחֲרוֹן בְּדַרְכּוֹ לְגַן דָּנִיֵּאל,
אֲנִי מְסַיֵּם אֶת הַנִּסּוּי:
"רַעַל נְחַשׁ הַצֶּפַע עַל הַשְּׁרִיר הֶחָלָק"
מַחֲזִיר אֶת הַכֵּלִים,
בְּצַעַד נִמְרָץ יוֹצֵא אֶת מִגְרַשׁ הָרוּסִים,
עַל פְּנֵי חַיָּלִים בַּחֲגוֹר קְרָב.
הַשָּׁבוּעַ הָיוּ יָמִים מְתוּחִים
יְרִי צַלָּפִים וּמַקְלֵעִים
עָמְדָה צַהַ"לִית עַל הַגַּג שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָעִבְרִית,
יְמֵי תש"ח בִּשְׁנַת 1966.
בְּכִכַּר סַפְרָא
בֹּרֶג אַרְכִימֶדֶס מַעֲלֶה מַיִם,
אוֹתָם הַמַּיִם.
17.4.2018…
נשמת אורלוגין
אורלוגין.
מחוגיו נעים בתנועה אחידה
כאילו הנצח הוא גבולו.
אך הוא עצמו בסד הזמנים.
מבוהל, יודע שיגיע זמנו.
ממהר, חוסך דקה.
זה אינו יעדו,
הוא אמור לדווח בזמן אמיתי.
אני רוצה בו קשר אישי-
נפש תאומה.
מול האורלוגין אני חש בריח חדש-ישן:
תוכן המעי מעורב בבושם רוזמרין.
אך אני יודע שבו רק גלגלי שיניים וברגים.
אני מביט בו בחשד,
הוא חש גאווה- הנפש התאומה.
19.4.2018…
לשונא באהבה
שונא את השונאים.
השנואים שונאים את השונאים.
השנוא הגלילי על מדרגות הר הבית
מייעד עצמו לקרבת האל,
ויודע שאל איש עברי זה העולם יישא תפילה.
ודרכו שנאת אל בני עמו תרבץ.
ודמם השנוא על כל שעל.
באהבת ירושלים
הוא מגיש את לחיו לשונאיו השנואים
חזיונו של משורר.
12.4.2018…
פעמיים פטגוניה
אני חוזרת למקום החיות שלי,
אל חופה של פטגוניה.
התפלשתי בין פילות הים,
הייתי לך אישה.
גופי השתרע בין המים לחול
שאגתי כמותן.
הזיכרון הזה עשה אותי לבת הזוג.
ומשתמו שנותיי
אני חוזרת לאותו החוף
ומקשיבה למעשה הבריאה.
15.4.2018…
הכימיה
מבטי מתעכב
על פנייך זוחל.
האם נפגשנו?
אני מגייס את הזיכרון הנצור,
מיליארדי תאים מיד נענים
ואני איני מסיר מבט.
מתלבטים.
עוברים לשלב הצליל.
שפתות הקול משתלבות בחיזור.
החזה מתרחב, הדופק עולה.
טריליונים של תאים מתאמצים
לא לאבד את הזדמנות חייהם.
השיחה מתמקדת בפן האישי:
מי אני?
את מצניעה וחושפת
אני מגביה עוף.
אשד הרגשות מניע חושים.
הנהיה זוג עם לב אחד?
חומרי הגוף הם שמדברים תחתינו
ואנחנו מתפעמים מהקשרים
שהגוף והנפש רוקחים.
1.4.2018…
מאחורי האות
יש בי רעב לגלות את שמעבר,
לגעת במה שמאחורי המסתור,
אך הסרת מחסום אחד מגביהה חומות.
המסקנה הוסקה: הדרך אל האופק צרופה בלא נודע.
את מרב כישורי הקדשתי לחקר
האות יו"ד,
היא מוכרת עכשיו מכמה זוויות,
אך לאות הבודדת אין מובן
סביבה מתנשאות פסגות של נעלמים
ומאחוריה שדות של
איני יודע.
שם לזמן אין מובן,
שם האנטי-חומר והחומר נאבקים על הבכורה,
אטומי המימן מתרוצצים חסרי מנוחה.
המטרה נקבעה:
אדם בקצה המנהרה.
31.3.2018…
לא
על הכוונת
ראשו במרכז הצלב וידי על בית ההדק.
אני מרוכז, שקט,
מאומן,
מוכן לצליל הרשף.
במבט נוסף אני מבחין
שראשו בנוי לתלפיות, מלאכת מחשבת
של טריליוני תאים
המסדירים ביניהם זיכרון
ומראה מופלא של עיניים.
אני מרפה
מסיר את ידי
מרוקן את בית הבליעה.
שולח תפילת הודיה
על שאני אדם.
1.4.2018…
החיים מרחוק
יוצאים מהתחנה,
גוש דחוס של אנשים מתפצל.
מתרחקים בקווים מקבילים
אין סיכוי שייפגשו שנית.
מי שמועד, נופל ומת
מתקרב לאחר.
13.3.2018…
הכלה שבחומה
מאחוריי צריף האסבסט, האפור והחסר
ובמזרח ראיתי חומה ובתוכה קישוט,
תכשיט כיפה נוצץ.
בחטף שלחתי מבט
ונרתעתי לאחור.
את הכלה בהר המורייה
ואני עלם שופע
היודע שלמפגש הזה – אין חלופה.
נלך לנו כברת דרך
צעד אחד
יחד.
זקנתי לצידך, פניי נחרכו בקרני האור
הנשלחות ממך מדי יום.
את לי בת זוג
האסורה בחומת ירושלים.
18.3.2018…
מייצרים מאחוריי ומלפניי
קשה לי להיפרד מהשנאה
וכי במה אתמלא תחתיה?
מייצרי השנאה הציפוני
נסכו בי כוחות לחצות.
השלכתי מעליי את כסותי
ואת העדר
לאשמת שונאיי שייכתי.
חופשי אני משנאה
נפשי פנויה להביט בשממה
ובגלי הים שנותרו מאחור.
אני לך עמוק בעיניים
ואת נחלצת אליי
כי נמלטת מהשנאה,
אך היא אחרינו רודפת.
17.3.2018…
אשליה בלי סיפוק
יחפה אני, אין מפריד ביני ובין האוויר,
אין חוצץ בין גופי למי שמביט בי.
אני איתך.
מרגיש מצומק בעומס של בגדים.
אתה תדע, כשארצה להתאחד איתך,
עכשיו אני עם עצמי.
בקצות האצבעות אני מניפה עוצמה.
העצמי שלי ממלא את החלל.
נוגע.
אתה מוזמן, כי נכנעתי לחסר
ולאשליה שיש סיפוק מנגד.
האכזבה קשה שבעתיים
מכל החסר.
11.3.2018…