נפתלי פרימור, שירתי

בבית קפה ירושלמי

איש בבית קפה ירושלמי.
לוגם קפה מפולי קפה ברזילאי,
שהוכן במכונת אספרסו מאיטליה,
הסוכר מהבנה, הכוס והכפית מסין,
הקיטור ממי ים מותפלים המובלים לירושלים.
הדבר הירושלמי כאן,
שכל אלה חברו בירושלים.
באורה של העיר הזאת,
הירושלמית.

28.7.2017…

אחותי כינרת

אין עלייך ולו סימן קל של אלימות.
הרי עם שלם שר לך מבוקר עד ערב.
אין עוד כינרת שאיתה מתחיל היום,
אני אחוז צער כשאת סובלת מחסור
וכשאת יורדת את מתחת לגבולך התחתון.

הרוגע שלך מפצה על
שנות הפרידה.
את משיבה בשפה לא ברורה,
הרי את אחותי הקטנה-
כינרת.

אותך אשא בשתי כפות ידיי
את כולך.
לפתע אחותי נסערה, קמה בשעטה
נסחפתי.

לא נמשתה גופת הנער,
אך אני יודע, על פי המים,
שאתה שם.
כינרת.

רוח הגלים גברה
עוד לילה לבן חלף
בא בוקר שחור
יום אבדון
אבל.

לרגליך אני שרוע
עטוף תוגת כינרת.
בזלת ומימייך מספקים אותי בהחלט.…

יש רגע בירושלים

ירושלים – אינה מה שהעיניים צופות,
אלא מה שייראה
בעוד רגע.

יום שישי אחרי הצוהריים,
בשוק "מחנה יהודה", אישה קשת יום
מושכת עגלה.
זה הזמן שהחנוונים מוצאים סחורה
ללא תמורה.

אשת סחבות – היא שתנהיג,
היא שתראה לי את צדקת הדרך.
בירושלים יש תמיד הרגע
המעיד שזה קורה
בעוד רגע.

25.7.2017…

אדם לאדם ירושלים

למה זה יאמרו שאת פצצת הזמן,
שמאות מיליוני מוסלמים
ימותו למענך,
נהרות דם ישפכו והמתים ימלאו שווקים?
למה?

ירושלים כל כולה בית מקדש אחד,
דרכה התפילה מאדם לאדם.
מילה שבאקראי נאמרה,
שיחת חולין: "מה נשמע ?"
על הר הבית היא שירת אמת גדולה.
קול לאדוני נשמע
בכל שפה.

26.7.2017…

ממבקשי נפשך תיבני

ברחבת הכותל,
בדרכים המובילות,
זורקים עליי קללות.
מטר צפוף ומאיים.

רוצים לפגוע
לנקום
למען אל-אקצה
מותי יקנה להם כבוד.

אני מביט באבנים בעודן נזרקות
הן אינן נופלות
מתחברות,
בונות את ציון.

ציון מראה את פניה,
יופייה וכאבה באחת
כי בנייך
באימה.

26.7.2017…

אין בשביל

חסר כול
חסר מעש
חסר תנועה ועצום עיניים
שוכב כמונח, בוגר אך מעט מנער.

על מצע של קרטון
בפינת בוגרשוב, תל-אביב-יפו.
ניגש אליו נער מפיצוצייה שממול,
נגע בו, וקפאו ידיו.

הגיע אמבולנס
איש ההצלה מדד לו לחץ דם:
"הדופק בסדר", פסק.
המונח לא נע, ובסוף פלט:
"אין בשביל מה"
הוא שם.

4.2.2017…

מולקולות השירה

מפגש משוררים.
אוחזים בדפים.
מולקולות השירה משתחררות.

"אהבתי את שורת הפתיחה שלך,
הטוויסט מעורר
הוא ניכר לאורך כל הדרך,
הותיר אותי עופפה".

"אני מציין שאהבתי את סגנונך,
חביב עליי הספק שלך,
הוא בבסיס ההומניזם היוצר..".
לפתע הבחנתי ששפתיה נעות בעודה מדברת.

לראשונה הסכמתי ששורות שירתה יכסו אותי,
כשמיכה בלילה קר.
אני מודה: כמה אנוכי רצוני להיות תמיד מעליה.
מבטי המשוררים מקרבים
מקרינים.

כי אז נבוכים היינו על שנכנענו למעורפל
שאינו כלול במילה.
ומייד סובבנו את פנינו.

13.2.2017…

בחירה בגיל

אני סטודנטית שנה ב',
אתה המרצה שלי.
לא בחרתי להיוולד דור וחצי אחריך.
עכשיו יש בכוחי לתקן את עוולות הזמן.

אתה הוא שמתלבט, עורך חישובים:
איך ניראה בעוד 40 שנה.
אני מתחננת שלא יראו בי מפתה.
אני לא שונה מכל אישה.

בחרתי בך ללא היסוס.
סיפוק הנפש גבר על כל חישוב.
לצדך אני ממומשת.
החלוקה על פי הגיל
אינה לרוחי.

אני מזהה את מבטם של בני גילי
המציעים את איבריהם הדלים,
איני מישירה אליהם מבט.
אני נושפת ומצמצמת את גופי.

את עצמי אני מעבירה אליך,
מצעירה אותך מדי רגע.
טוב לי זמן מקוצר על פי דרכי
מאריכות ימים ללא תכלית.…

והם עוברים דרכי

עיניי נפקחו
אני בבית חולים,
מרותק למיטה.
נותן למוח לשלוט
והוא מעביר תמונות של כל יקיריי
הם אינם פונים אליי,
נשמעים למישהו אחר.
רעשנים
כולם מדברים בו זמנית
אין שואל
וכולם עונים
סובבים
עוברים דרכי
וממשיכים בדרכם
בעוד אני
מורדם ומונשם.

11.2.2017…

מי הפוקד

הם נראים טוב.
הגיל מתאים, גם המשקל והגובה
המדדים ממש בסדר.
איש לא ייפגע בתרגול נוסף.
הסכימו.
"לא"
לא נשמע.

הוא בפרטים
עד הטיפה
עד המולקולה.
מביט בעצמו, האולטימטיבי,
חלום ארוטי של כל אישה.

היא רואה תמונה רחבה,
עורכת מאזן.
בקושי בסדר:
"אולי אחזור על זה
עם אחר".
אהבתי אותו, כשרק דיבר
הייתה בו שירה.

הוא והיא חולקים גורל
זה אצל זה עובדים
ומי המעביד?

8.3.2017…

אז לא עכשיו

לא יכול לאהוב אותך
תוך כדי.
הזמן לא נוגע בי עכשיו
דבר לא קורה
תמיד כבר הייתי.
הכול כבר היה.

במעט שנותר
כולם בו דנים
רוצים ממנו
חוטפים, נוגסים בו
מושכים
הוא נקרע לגזרים
נותר פירור
שלא ישביע.

אך יש לי עתיד
ממנו יש לי המון
זה שאינו שייך, שאין לו מספר
שהוא נמוך וגבוה
גלוי ונסתר
שאני מת וחי.
המותנה ואולי.

זה הזמן שאוהב אותך
עד בלי די.

31.3.2017…

ישמעאל את יצחק

מתוך מצולות החשכה
הוא דולה
את נפלאות הבורא.
תמנון העמקים הבלתי נודע
מתגלה בקיבתו של לווייתן.
אני בתפילת ההודיה.

כאחד האדם
הלווייתן מחייב נשימה,
אך צלצל מקבל את פניו
משסע את צווארו
חותך בבטנו.

הקורבן מוכיח את הבריאה
עינו של התמנון כגלגל הצלה
מאיר את החשכה.

אין עוצר את העקדה
גופו הענק
נארז בשקיות ואקום
מוכן להגשה
חופשי מלווייתן.

ישמעאל את יצחק
מחליפים צורה
אל חיק החשכה
אל אימת הנשימה.

8.4.2017…