נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
לנגוס באות
אך אני בדף השירה
אל מול הנביא,
המכה בשוט הפסיק.
אני קרב אל מי שתחת הסכין
אוחז במילה
לה הסגולה
לפלח
עד הנסתר,
החבוי.
המילה תוחמת את נפשי וחוברת לבשרי.
נגיסה ב-"ואהבת לרעך כמוך"
נוסכת בי כוח
רוח אלוהים עוברת אליי
היא דרך חיי.
היא איננה תוסף לקיים
היא החיים
עצמם.
9.7.2016…
להתבשם ללא בושם
למה זה לאהבה יש צד מעשי?
צד טכני שנרכש בניסיון של שנים.
מנוסים אנחנו
בוגרי מחזורי אהבה רבים
במגמה מעשית.
מבט חוסך מילה
זה ברור.
אנו מבטיחים לא לאכזב
את הסיפוק.
כך בכל מפגש, מדי יום ביומו
מספקים את הסחורה
היא מחויבת המציאות
בתוכה אנו נוברים
והיא משיבה לנו כגמולנו.
ויש שמזינה בבואשי אהבה
להביא על עצמנו את מלוא הריגוש
בלי נוזלי שפיכה.
לדעת את טעמם של מי המעיין
בלי לטעמם
כי איני רוצה לאבד
אפילו טיפה אחת.
7.8.2016…
זוגיות בגיל 17
בני 17 בערך
מבט מקוטע
הביאם ליחד. הם זוג.
אין מעבר.
רגע של זוגיות לא נמדד
בזמן של שאר האדם,
השעון נעצר מדי פעם.
הוא אוחז בגיטרה. היא
פורטת בקולה.
נשענים זה על אהבתו של זה.
אדם וחווה מתממשים,
הקולות מלמעלה אינם פוסקים,
הם מתעלמים.
אך למציאות יש כנפיים.
הם מבקשים למצוא דרך,
שכחו את דרכם.
אין להם דבר משלהם
מלבד עצמם.
1.9.2016…
חוויה וייטנאמית
האנוי, הו-צ'י-מין, מעט מאחור משתרע:
דיאן-ביאן-פו.
טעמי וייטנאם בלילנבלום.
נוף המונסונים משטה
שפע ירוק צפוף-קצוץ,
טבעות דיונונים מטוגנות-
להם אני מתחייב,
מנה תמימה.
אך עמוק מתחת למכסה נדרך המוקש,
פלפל אדום חריף פורץ אל לועי
לשוני משתתקת.
אני מטה את מי המקונג
אל הפה והלשון
אך לשווא.
החריף השתלט על הנהר.
נטשתי את הודו-סין
עם החוויה הטראומתית בגרון.
4.9.2016…
תשוקה וכינה
רצונו של הזוג כה חזק,
בהחלטיות
מסלקים כל מחשבה אחרת.
עבורם ההיגיון טרם נברא.
התשוקה שולטת.
ממהרים להשלים,
גופם חבר.
דבר לא יחוצץ ביניהם.
אך הנה עייפו ועל צדם נפלו,
חשופים לכל אורכם.
"ומה חלקי?", כינה אפורה האדימה,
"יש לי צד בעניין".
כינה מוצצת דם.
9.9.2016…
ושתיקה סביב
סיפוק הנקם בשונא
גובר על כל האיסורים.
הריגתו נוסכת בי סמכות,
מקבל כוח של הבורא.
אלוהים עצמו עושה זאת,
תדירות.
בפקודה ובלעדיה המעשה קורה.
החמוש שולח שליח:
הקליעים קוטלים
אינם טועמים את הבשר החרוך,
עוברים דרכו.
בכל בית, בכל סמטה יש שונא מת,
עכשיו הוא ילד.
מלאה הארץ מתים.
כי אז עולה השירה:
"ואהבת לרעך כמוך".
מבזק אור, פצצת זרחן מאירה
מתוך העלטה,
אני ורעיי שרועים מתים
ילד דל כוחות מחבק.
ושתיקה סביב.
14.10.2016…
סוף לסקס
מסורב למרות הסקס,
משוחרר מהורמון המין
לא עבד אני לו.
די לסקס הפרימיטיבי.
לסקס אין תוחלת.
הוא כוחני ופוגע
מגוחך במגלומניות שלו.
עדיפה אפליקציה-
חלופה שנותנת, סיפוק מתמשך.
בובה רובוטית שובת לב
שרה, רוקדת ומלטפת
בקולה מרגיעה אותי
מספקת אותי מינית.
עכשיו מחבקת,
"בוא לישון" היא אומרת.
3.10.2016…
אני בך ואת בי
מה המקום הזה שיש לו ממני ציפיות?
עוול לא פעלתי.
למה זה תובעים ממני "עשה כך" ו"עשה אחרת"?
פוקדים: "התאם עצמך למציאות".
לא רוצה דבר.
איך אלמד מה שידוע לכול?
איך אבוא לשם שמלא עד אפס מקום?
לך יש.
ולמה תבקש אותי?
האם אהבתך אליי תשביע אותי?
דבר לא יקרה בין שאעשה ובין שלא.
אני רואה אותך מבעד
למגדל הצלחות שבכיור.
ענן החשיש מרחף מעל,
הקירות ספוגים בו.
ואני בן 17 היום.
17.10.2016…
בצדו השני של הסושי
העסקיות מוגשות עד שעה שלוש.
סושימי טונה וסלומון בתוך לבבות חסה
בתוספת פטריות.
אווירה של קסם המזרח
במסעדה המקומית בפארק המדע ברחובות.
על המדרכה מתנועעים
עוברים ושבים.
צעירה נעמדת מול החלון,
בתנועה מיומנת מגלגלת דף עם
חומר לא מזוהה.
ברוק שפתיה מדביקה את הקצוות
עשן מיתמר סביב פניה.
היא אינה ממהרת, לאטה שואפת.
איש אינו מביט בה,
היא אינה רואה.
נתחי סושי מונחים לפניי
מתהדרים בצבעי הטריות.
המלצר שולח משפט: "האם אתה מרוצה?"
אני מהנהן עם פה מלא.
אישה יורדת במדרגות,
לשבריר של שנייה,
כרעה על קצה המדרכה.
הטילה את מימיה
והמשיכה בדרכה.
"האם תרצה גם מנה אחרונה?…
חיי זבל בשכונה ד'
באזור הדרום ישראל יבשה,
אך בשכונה ד', סביב הפחים,
יש זרימה תמידית של נוזלים
בריח רקב.
כאן מדברים בשפת הזבל.
שפת הנטושים.
חתולים, כלבים וניצולת שואה אחת.
הם יודעים במדויק את זמן ריקון הזבל.
לרגע נוטשים את חצרם,
מוצאים מחסה
ותמיד שבים בתום חילוף הפחים.
מדלגים בין שלוליות הביוב.
מתמתחים להבליט את נוכחותם
מפהקים תדיר.
חתולה ג'ינג'ית מלקקת פצעיה
מסגירה את מוצאה המגזרי,
שמחוץ לעיר.
ידיה של ניצולת שואה תמיד מלאות
באוכל.
עמוסות בירקות, ולפעמים בשימורים
שפג תוקפם.
"אנחנו לא זבל." חוזרת ואומרת.
"אנחנו זה כל מה שנשאר".
חתולים וכלבים מצטופפים סביבה
מדי יום. באותה השעה.
בימים החמים של באר-שבע
היא עטופה בגדי צמר,
מפצה עצמותיה על שנות הקור במחנות.…
מספרך בתור הוא 16274
מספרי בתור 16,274
ואני בן 17 בלבד.
רציתי לשמוע על אפשרויות עבורי:
האם אבחר במסלול מוזיקלי
או במקצוע ראלי?
הזמן דוחק,
אך איני יכול להכיל את מושג
האחריות.
איני יודע מה הוא,
לאימא, למדינה, לעצמי.
איני מקבל אחריות לשטוף את הכלים.
כרשויות מקבילות, צלחת על גבי צלחת,
חומקות ממני.
אני דור רביעי לניצולי השואה
וסביבי ניצולים רבים
גם מי שניצלו מתאונת דרכים.
מה חלקי?
אני מעדיף להשתייך לישות אחרת,
שתקבל אותי מבלי להודיע
שמספרי בתור הוא…
5.11.2016…