נפתלי פרימור, שירתי

איני זכאי

זה הבקר השלישי,
שאני מביט בך מקרוב.
לבנית גדולה עומדת תמירה מעל ביצה
זוהמית.
שחורה ודביקה מעלה ריחות צחנה.
רגליה שקועות בקרקעית משחתית
שקיבלה את האישורים הנדרשים
להימצא באגן הקישון.

לובן האנפה בשחור מוכתם.
היא אינה יודעת לאן נעלמו דגי הקיפון הכסופים
שסנפיריהם משוחים בפסולת.

הלבנית
שולחת בי מבט
מאשים
ללא פסק דין מרשיע.
איני זכאי.

אני עומד לצדה
עיניי הפקוחות בהישג
המקור.
האם יהיו חלופה לדגה?
הכאב החוויר את פניי עד לובן
אטם את מראה עיניי.

15.11.2016…

המנוסים

מי שהתנסו בחוויית הלוויה
מודעים לשנות החיים קצובות.
כל אחד על פי ספירתו.
שפע של מזונות מרחיק את המחשבות.

הטעימה היא טעם החיים.
מפיצים מרשמים לשיפור טעם ומראה ובריאות.
האכילה היא סגולה לזכייה ביום המחרת,
על מנת להתרוקן.

ריח הפרשות וההתעסקות בהן
משיבים לתחילת הדרך,
להורות המוקדמת.
משכיחים את הסיוט שבזמן החולף,
הפוסק זמן חיים שלכל חי.

19.11.2016…

רשמי מסע

את המסע הזה אני בוחר באפליקציה.
אני ממלא את שמה של מי שהייתה זוגתי עשרים שנה.
הזמן שחלף אינו רלוונטי.
שנינו צעירים, מלאים ב"אנחנו יכולים".

לא נדרש דרכון לחצות את הגוף ולחזור ולחצותו שוב.
אך ככל שאני מתקרב,
את מתרחקת.
מעדיפה עד כאן, "אולי בפעם אחרת".

האם מעדתי על פי התהום
מתקשה להבחין בין ראלי לחלום?
אומרת לי: "בחרת בחלום,
לאפליקציה זמן מוגבל. תתחיל עכשיו!"

אני נכנס לקרון
תמונות של שנינו סביב לחלון.
כמה שאת יפה, אני מושיט יד,
ואת עוברת קרון.

"תחילה עליך לבחור את כיוון הנסיעה!"
אני לא יכול,
נמחקו לי הרצונות.
אחשוב מחדש.
אולי יש חלום אחר?…

בדידות ורגע

אני בבדידות בלגמי מכוסות הרוע
ובטעמי מגביעי האושר.
אני לבד כשאני עם עצמי.
אני לבד לגמרי בשיחת חולין.

בעודי מטרה לחצי מבקשי נפשי.
אני בודד בהשמעת הקול הקורא
ובחטאי בשתיקה אלימה
הדוחה את כאבו של האחר.

אני בודד
כשאני משיק מחשבות
או בהוללות נשים.
להפיג בדידות בסקס
אך הוא מולידה.

להימלט ממנה הקמתי לי בתים,
אך בכל חדריהם את פניי מקדמת
הבדידות.
היא שמחלצת אותי מסיפוקי שווא
נוסכת בי כוח לתור אחר
הבלתי ניתן להשגה.

ביצרי שירה פואטית, אני זוכה לישע.
לרגע קט אני מתעלה מעל הבדידות
ואז כוח הכבידה מפיל אותי
אליה.

18.11.2016…

שירה היא שירה

תמים הוא המשורר.
מחפש דרך אל השירה הפואטית.
לחיות לצדה.
הוא אינו בוחל במאמץ למצאה:
עד פסגות ההימלאיה,
בין שרידי ההר ובקהל העולה לירושלים.

המשורר מזנק מבלי לדעת לאן.
היא נשמעת מעבר לפינה.
משוחררת מכבל כוח כבידה,
ארשת פניה וקולה מסגירים את מקומה.
מלבושיה מתנשלים מעליה
היא לפניי בעירומה,
תמיד הייתה.
עכשיו היא שירה.

04.12.2016…

סופר וחתול בהרצאה

יללה צורמת שלא במקומה
נשמעת בקצה המרוחק של אולם ההרצאה.
קורס ספרות עברית באוניברסיטת באר-שבע.
עמוס עוז מדבר על היחסים שבין הכותב לרחוב.

עמוס:
"הכתיבה מחזירה אותי לתקופה של ילד חוץ בקיבוץ".
לחוסר השייכות.
האם זה רלוונטי להיום?
עמוס הוא המציצן המתמיד,
משוטט, רואה רגעי אהבה ושבר.
אלו שמידעים אותו על מצב אנוש,
מאמתים את דרכו.

היללה קוטעת, מטה מבטים
מהסופר לזר.
באנושיותו של החתול יש מקום ליללה,
לקולו המהדהד של המואזין,
לסבלם של המים המזדהמים.
האמן קשוב לשירה העולה מכל חי.
אדם או חתול לבן מוכתם בשחור
אני אתך.

02.12.2016…

העזתים שממולי

המרחק בין האטומים מתקצר,
נדחסים עד כדי איחוי.
אוגרים כוח הרסני
לעצמם ולי.
נחושים להתפרץ,
לחזור למקומם הקודם.
הנפץ ניצת,
הנביא מוחמד מוחשי יותר מתמיד.
שני מיליון עזתים ברצועת חוף צרה
מחדירים בי מבטי שנאה,
בכופר.
אשקלון בת הישג
אל-עריש לא.

22.10.2016…

גוף גיל

לגוף-גיל שעון אחד.
זוג תאום.
גדלנו בשנה: עוד נר מוסף על העוגה.
ואז, בעצמת פתאום,
המלנומה חתכה.
הגוף לא סופר את הגיל,
הוא יורד למקום שנועד לו מראש.
ביום הכיפורים, בידי האחת
אני אוחז בגיל
ובידי השנייה בעצמותיה של לאה,
מחברם לגוף אחד.
הוא מוכר ואיני כועס על הגיל,
משנגעתי בם, מצמוץ אחד,
נשמעת נפילה
והעצמות חזרו למקום היבש.
מרצדות בחשכת עולם,
אך לא נטושות.

8.10.2016…

מענה לשהיד

השהיד מתנשא, בשמחה הורג.
נגמרו לי המילים.
מילותיי עייפו מלשורר על הכאב הנורא.
קללה את השהיד לא תרתיע.
המאבק על ירושלים
לא במילותיו של אמן המילה.
מי שבדמנו סולל את דרכו
אל נביאו ואל בתולותיו
לא ייקבר.
גווייתו המדיפה ריח נבלה
בביתו של השהיד תשכון.
את שמם של הנרצחים אני זוכר:
עם ישראל חי.

11.10.2016…

מחזירה לעצמי

אישה זקנה
עושה סקס
שאינו פוסק.
אני לא מניחה לבן זוגי לישון
לסיים את היום.

איני רודפת אחר ההנאה המינית
איני משלה את עצמי
מודעת לגופי.
אני בת 78.

זה לא למען הרגע הנוכחי.
רגע של סקס מביא אותי
לזמן שחלף.
לגיל שדיבר פוריות
לגברים המתדפקים.

הם תמיד מתחילים בשאלה ילדותית:
איך מבשלים ספגטי?
אך בעיניים נוצצות
בידיים שמחות
עם בליטה במקום הנכון.
אני בוחרת:
הגעתי.
עכשיו אתה.

29.7.2016…

בדרכו של הנביא

בדרך האחת והיחידה
בדרכו של הנביא
מוחמד.
האסלאם צובר שומן
חופן עולם
דורס תרבויות ועמים.

רוח קדים גוברת על כוח הכבידה.
הרי חול תלויים בין שמיים לארץ
סופת האסלאם
לא עוצרת
שמה מצור על קרני השמש.

השהיד הוא שליחו של אללה.
הנביא מישיר אליו מבט.
השהיד מקבל את שכרו.
ואני ברסיסים
המשוועים לחיות.

15.7.2016…

מַר מָתוֹק

לָךְ פִּלַּלְנוּ
בִּשְׁבִילֵךְ חָצִינוּ יַמּוֹת.
לְמַעֲנֵךְ נָפַלְנוּ
אַתְּ, אֶרֶץ הָאָבוֹת.
מַעֲמַקַּיִךְ חֶמְלָה וְהָרַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם.
יֵשׁ בְּךָ מֵעַל
מִמָּה שֶׁעֵינֵינוּ רוֹאוֹת.
אַךְ לָמָּה זֶה תַּאֲכִילִינִי שָׁקֵד מַר?
הַאִם בְּאַחִים אֵינִי רוֹאֶה אֶת אַחַי?
הַשְּׁקֵדִיָּה אֵינָהּ מָרָה בִּפְרָחֶיהָ.
מָרוּתָהּ אֵינָהּ נִכֶּרֶת בְּעָלֶיהָ,
אַף לֹא עַל פִּי הַגֶּזַע.
עַל כֵּן לֹא תַּפְלֶה בֵּין אַחֶיךָ
הַכֵּהֶה מֵאֶתְיוֹפְּיָה וְהַבָּהִיר מֵרוּסְיָה.
בְּט"וּ בִּשְׁבָט יֻמְתַּק הַשָּׁקֵד הַמַּר.
כּוֹס יַיִן אָדֹם וּפֵרוֹתֶיהָ שֶׁל הָאָרֶץ
תַּגִּישׁ לְאַחֶיךָ כֻּלָּם.
שִׂנְאַת חִנָּם, זֹאת הַדִּמְעָה הַנּוֹדֶדֶת
וַעֲדַיִן
אֶל הַר-הַבַּיִת.

24.1.2017…