נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
הכותבות ירושלים
"למה כל האותיות האלה"
כמה אותיות אתה רוצה?
"רק את אלה שכותבות ירושלים"
הוא ענה.
"וגם את כל אלה שכותבות אימא".
10.10.2017…
אמונת ירושלים
ירושלים,
את הצוהר אל הרוח הפוסקת
והעושה על פי דרכה.
חסד את מעניקה גם לי,
ואני את קרבתך מצאתי בי.
את אמונתי הכלואה שמאחורי החומה.
בבואי אלייך אני חש צמאה צורבת
זאת צמאת הדורות,
הגעגועים.
14.10.2017…
מנהרות בבל לביצה
רגע לפני שיהפכו לים
הנהר השלישי והנהר הרביעי
חברו.
עכשיו הם אחד.
משאבדה הזהות שקעו בביצה.
האם חצו תרבויות עולם
רק כדי לאבד עצמם
בביצה?
5.10.2017…
בשרשרת הדורות
בתחנה מרוחקת,
בעזובה
נחשפות החוליות
ששרדו מכל הדורות.
השכחה קודחת בהן עד בלא היכר.
אני מושיט יד, נוגע, מלטף
הן קרבות אליי,
אני החוליה שלהן.
החוליה שלצידי טרם השילה מעליה
את שארית הבשר של חברי הטוב.
אחרת מיללת על שתיקת הזמן,
אך נותרו לה פנים,
והן מאירות אליי
אני מתחבר
לשרשרת הדורות.
17.10.2017…
חברו
כל יום עוד מיליון
מתחברים בחלציהם למין אדם.
ראשיהם בולטים מתוך הגוף הגדול
העין הרועדת מבחינה בהמונים.
יש שעוזב ויש שמתחבר.
יש שחייו פסקו בעודו בפנים,
הענק ממשיך
על החיים ועל המתים שבו.
מיליארדי אדם מפענחים את עצמם
בגוף אחד.
4.10.2017…
רודף את הזמן
נדרשו לי מספר עשורים
כדי לחזור אל אמרתו של אבי:
"היום הזה שהתחיל בחצות,
לא יחזור".
אני רודף את היום הזה.
אוחז בו, עוצר בעדו מלהפוך לעבר.
בו בזמן ארוחה סינית וצרפתית.
מקיים מערכת יחסים עם מספר נשים.
לא נותן לרגע להשיג אותי.
לא מרשה לזמן לחמוק,
אך הוא מביט בי ברחמים.
ראיתי דמעה מתגלגלת על פניו
של אבא.
9.10.2017…
המציאות של הימים הנוראים
יללה צורמת, נהי ותחנונים מרעידים את אבני הכותל.
התעלות הנפש חושפת את רסיסי הרצונות:
למחילה, לסליחה ולהצלחה.
לרגע, לשבריר של זמן, הכול מתגשם לכולם.
הימים הנוראים החלו עכשיו.
הנשים מתעברות בעודן בתפילה.
לאביון מודיעים שנהגו ממתין לו מחוץ לרחבה.
בהילוך גבוה עזב ובדרך רמס כמה.
החולים פסקו לקחת תרופה נגד
החמדנות הנפוצה,
והמגפה בשיאה.
הקהל העצום נאכל קנאה.
הרחבה ריקה ממחילה.
איש איש ולבדו עימו.
המשיח שוב נמלט מעמו.
אני מחרחר וגם משלשל
חולה ממחלת המציאות.
6.10.2017…
דמדומים
אני בעדין
מחוץ לתרחיש המוצק,
בין הקיים ובין שאולי.
זה אלול לעלות לי בחיים
או בהוני.
אני מחליף תסריט,
מסרב לכל מרות,
הכול על פי רצוני.
השחר מראה את עצמו,
מעבר לחושך,
אך בטרם יום.
נותר שבריר עד פקיעת הזריחה.
והינה השמש מבעד לדמדומים,
האור חושף את קרני החשכה
המצאות מתגלה
באפור.
15.10.2017…
מחבל בכל בית
ביום אובדן אני באבל.
פסקו הנימוקים מי בעד ומי נגד.
המוות חתך את השרשרת.
נימר מחמוד אחמד אל-ג'מאל הוא המחבל,
בעיניו הוא שהיד.
שנים הוא עבד בהר אדר,
בבתי יהודים לרוב,
חייך אליהם, זכר את שמות ילדיהם.
אל-ג'מאל ידע שנגמרה לו האדמה.
אל המפלט פנה:
72 בתולות בארמונו של הנביא.
נמלט מחייו האפורים.
אמר שלום.
שלף אקדח
ביד השנאה
הרג.
האם הרצח הגשים הרצון
של בני משפחתו?
של שכניו?
של בית סוריכ ממנו בא?
של הפלסטינאים?
איני ממתין לתשובה
היא לא תבוא
האבל כאן
אזוק בחוסר אונים נורא.
26.9.2017…