נפתלי פרימור, שירתי

ללאה ולי

לאה הייתה לי
את השאר היא חילקה עם הים.
אחות לגלים
ולסלע בת-ים.

הים עודד
שמעתי אותו צוהל
המים שבינינו השתוללו
טבעו ועלו וליטפו
בו זמנית
בכל מקום
חברנו בתוכם.

נוזל היצרי זרם דרכנו
אל הים
היינו זוג דגים.
לימים נראה דג
שדמה
ללאה ולי.

מרקש אפריל 2017…

קח תאנה ותן לי

לגיא הזה אולי אין שם.
גבעת גן החיות התנ"כי מזה ועין יעל מזה.
בעמק שביניהן, המשתרע עד הכפר וולאג'ה,
תאנים ושקדים.

ניכר שהעצים בני שנים רבות,
נעים לי לקיים את הקטיף.
הפרי הבשל מזמין,
כל אחד רשאי,
אין להם בעלים.

בתש"ח היה פה קרב
היהודים ניצחו.
בעלי הבוסתן נהיו לפליטים,
פליטים פלסטינים.

המציאות היא ששני העמים לא יכולים לנצח,
גם היום.
אך הפרי טעים מאוד.
לו ידעתי של מי העץ,
בחפץ לב הייתי מגיש לו תאנה לטעום.
קח
ותן לי.

2.9.2017…

בתוך המרווח

מדי יום ביומו,
אני מטיל עצמי אל הבלתי נודע.
מתנתק מהמוכר
ומנתר בעוצמה.
איני מבקש ביטחון
שאגיע בשלום.

את מחלקת היולדות של השירה,
בתוך המרווח שבין יש לאין,
השירה ממלאת עד תום,
עד שלא נותר לחרטה מקום
לחדור.

ומשכשלתי ואני שרוע בכאב,
השירה מלטפת
ואני מושיט את עצמי אליה-
מילת מזור.

2.2.2017…

מהנביאים עד אתיופיה

נביאים 58, המחילה מסתעפת מזרחה-
רחוב אתיופיה.
אליו מתנקזים זרמים מאוד שונים:
מהנילוס הכחול באו האתיופים.

זה אלפי שנים, האתיופים רואים עצמם
קשורים לירושלים, לדוד, לעירו ולבנו המלך שלמה.
באותה המחילה, מבלי להתערבב כהוא זה,
זורם אפיק של בני ישראל.

זרם ציוני בתחילה ובקצה- מאה שערים.
אלו באלו דוחקים.
המחילה חולפת על פני ביתו
של מי שחידש את שפת האבות.

בקצה הרחוב מוחקים את שמו, מנפצים את לוח זיכרונו.
אלו מאלו לא טורחים לבקש מחילה.
אני זוחל בתוכה.
החרדים במלבושם השחור במהירות מתגלגלים
מבלי להביט לצדדים.

לצידם עולה כנסייה אתיופית יפה,
שכיפתה שחורה ומעליה מתנשא
צלב שחור.
שחור מאוד, במחילה.…

החילוני במאה שערים

חילוני אני ברחוב אתיופיה,
מרחוב הנביאים הסואן
לסמטא צרה אטומה חומות העבר.

חרדים בשחור חולפים מהר
אינם בוחנים אותי, לא מבחינים בי כלל.
המספרים עולים.

הינה שלט מחשיך עיניים: מאה שערים,
די בו להכניסני למקלט
האם ייזרק עליי דבר מה?

איש אינו מביט אליי
אני ממשיך- סופר צעדים,
הייתכן שעד כדי כך אני חדל אישים?
אני ממלמל, זועק: "אני יהודי"

מתחנן שתתעניינו בי
תראו בי שותף לגורל.
אני ניגש לאיש בשחורים שקורא מהקיר.

להפתעתי הוא קשוב
מזמין אותי לסוכה,
ההצעה לבדה
נותנת לי בית.

3.10.2017 …

הורמוני השירה

משוררים שאינם מכירים,
ישובים.
מבטי השירה נקלטים,
חודרים
עמוק לתוך תוכו של הדף הלבן.

מתאחדים,
בועטים, מנסים להימלט.
לשווא.
השירה עולה.

15.3.2017…

לך זה מובן

לך זה ברור מאליו,
אך אני ממשיך להתפעל:
שלכל מקום שתלכי
שדייך איתך.

איני מעלה על דעתי לעשות איתך אהבה,
זה אינו בעדיפותי הראשונה.
אך זה מעלה את רוחי,
שאנחנו שותפים לעצם המחשבה.

7.10.2017…

אני צועק לא

הר אדר, מקום מוכר הודות לנימר ג'מאל.
נוף הרים, ירושלים ממש ממול
במרחק נגיעה
על כף היד.
ישוב חלום.
כאן בחרה משפחת כהן לחיות.

קריאתו של המואזין מעוררת,
במקביל יש עוד מציאות:
בית צוריכ וכפר בידו.
שכנים מהצד השני.

הגדר מונעת עירוב
שומרת שזה לא יקרה.
ג'מאל בא לעבוד בגינה של רותי
גם בניקיון.

תמיד מחייך, תמיד עוזר.
כאילו אומר: "זה אפשרי"
מוסלמי ויהודי, ישראלי ופלסטיני.
מדבר עברית מן היישוב.

מוסלמי יודע את דרכו של הנביא,
את שכרו של שהיד.
הקוראן ממחיש: בתולות למכביר
בשביל ג'מאל.

ג'מאל חייב לעשות זאת בידיו
מפועל אפור מאוד עד לקדוש,
להרוג כופרים רבים ככל שיוכל.…

אורה מעל

האור מעלייך צמיג מאוד,
כך אני יודע שאני במקום הנכון.
האור שואג.
כל מי שפה יודע זאת.

אני חש רסיסים בעיניים
נרתע לאחור
מיישיר מבט,
ומתחנן לעוד שבריר של רגע
של קרבה אל האור.

או אז מלאתי עד די,
איני יכול עוד לעמוד בפניו.
הלכתי משם בעיניים עצומות,
האור
נותר שם.

15.9.2017…

החוצב במים

יש בו דחף לעצב צורה בחומר.
ליצור משמעות בחוסר מובן.
כדרכו של פסל
הוא אוחז באזמל וכלי חציבה.

הוא נכנס למים זורמים שעומקם מעל המותניים.
חוצב בהם
מסלק את המיותר
החומר מתקלף, ניתז, נשטף.

גוש המים מקבל צורה:
לרגע הם סחף ולרגע אישה
וירצדו ביניהם.
אני מביט באומן
המותיר את שמו במים זורמים.

21.9.2017…

לא בכוח ירושלים

אני רוצה לנשום את אווירה של ירושלים.
היא משרה עליי מראות
שאין לי בלעדיה.

אני יודע שמאז ומתמיד,
נשפך בירושלים דם תמימים.
האם בדמם הם משלמים את מחיר ההתעלות שלי?
האם אני הוא שאביא למותם?

איני עונה
איני עונה
אני עונה:
לא בכוח אהבתי
כי אם באהבתה.

23.9.2017…

באין מפנים בעיר העתיקה

הייתכן שבעל חנות הנעלים ברחוב הגיא
שונא אותי?
אתמול קנסו פקחי העירייה את אברהים אל-חונתא באלף ₪
על שהעמיד כיסא ללקוחות על המדרכה.
זירת הפיגוע הבאה, מוכנה.

אני מתחבט: מה אני הורס ואת מי אני משבח?
הייאוש חוצה את רחוב הגיא,
במעבר החצייה.

הוא שונא אותי.
את היהודי שכובש את אל-קודס ואת רחוב אל-ואד.
ואני לא מפנים זאת
עד הרגע הזה.

15.9.2017…