נפתלי פרימור, שירתי
משורר צעיר בליבו ששירתו התפתחה בגיל מאוחר. הרגישו מוזמנים להשתתף בחווית שירתי.
שירים חדשים נבחרים
פגישה גורלית
מתוחים היו,
פוחדים מאכזבה שמעבר לנראה.
פגישה ראשונה,
כן, הסתכלו זה בזה,
המון
בפייסבוק.
בקול מתכתי אמרו את שמותיהם,
שלחו מבט מאמת, התיישבו.
לא כלום.
האם הוא ישרוד את רחמי?
היא מביטה בו שוב.
והוא חייב לדעת עכשיו אם היא סקסית
אם פטמתה ורודה ואם היא אישה פורייה.
עיניהם בתפריט
שאין בו מענה,
והתשובות נופלות עליהם,
נופלות
ונופלות.
20.10.2017…
הקבוצה מודה
המדריך פלסטיני,
ובקבוצה יהודים ישראלים
ותיירים בני לאומים.
עיניהם בבית בשכונת טלבייה.
ביתו של השופט בטרם הפך לרכוש נטוש,
חצר רחבה ובמרכזה מזרקה,
מוזאיקה מקרמיקה, עושר.
הקבוצה החמיצה פנים.
אולי הגעגוע
אל הזמן בטרם האיסלאם
המדריך הפלסטיני מדקלם באנגלית:
"בתקופה הרומית העיר ירושלים שגשגה בתרבותה,
אנשי עולם התקבצו ובאו לכבד את הר-הבית,
את בית המקדש, את האמונה.
ואז, שפה הגיעה שפה אחרת, החרב הכובשת.
אתה איתה או מותך
במה תבחרו?
המדריך המוסלמי עונה: משפחתי בחרה".
הקבוצה המומה,
מוחאת כפיים,
אומרים תודה.
28.10.2017…
הקטע הירושלמי
"מה הקטע שלך עם הירושלמיות,
ועד כמה, כל דבר שבה יחיד ומיוחד?
הלימון שטעמתי מהעץ שבאוהל משה,
היה חמוץ כלימון.
לא הרגשתי הבדל בינו ובין כל האחרים,
לא היה שונה במאומה מזה שזכרתי מהשווקים
של ליסבון ומדריד."
אם תרד לשורשים היונקים מהאדמה
ותראה אותם בלשונך
תיווכח ששורשי ירושלים הם
לגמרי לא אותו הדבר.
20.10.2017…
כשאקום לא אשב עוד
נועה בר-יוסף, נערה עם צרכים מיוחדים.
לומדת בכיתה עם ילדים רגילים.
היא חלק מהנוף, מהקורה.
נועה על כיסא גלגלים.
מותר לה לצאת ולחזור מבלי לבקש רשות.
נועה מרגישה מופלית לרעה
היא כועסת.
מה היית רוצה שיקרה? אני שואל.
"בא לי לקום, כמו שלך בא לשבת,
וכשאקום, כבר לא אשב אף פעם,
כל שאעשה יהיה בעמידה.
גם צרכים וגם אהבה."
אך אז תהיי שוב חריגה.
15.9.2017 …
הכול בסיידר
קודש הקודשים נפרץ,
אלופי צה"ל ומקדמי המכירות,
מואשמים.
קיבלו – לקחו – כשלו
לבור השוחד נפלו.
הממונים במשרד ראש הממשלה,
הוציאו כספים במרמה.
אמונים הופרו.
השחיתות התופחת מראה את פניה
מכריזה: אני הנורמה שלכם!
משאית חוצה רמזור
ועליה תמונת אישה שמגישה מלפפון,
יפה ושופעת, מחייכת אליי.
הפרייר המתוסכל נרגע,
הכול בסיידר.
10.9.2017…
תאירי את רחמך
פניך קורנות
מלאות אור
בכל שאת עושה, את גלויה לפניי
אין הסתר.
והנה רחמך בחושך
נעלם מן העין
כאילו אינו קיים
והוא טיילת העתיד.
אורכה ככף ידך
מלאת פינות מסתור
מערות נטיפים וערוצים
מקום מפגשנו
תאירי את רחמך.
23.8.2017 קוטייסי ג'ורג'יה…
מושיע לנו
בית המקדש מקושט באבני חן וכותרות זהב,
מפאר את ההר.
עולי הרגל מעלים קורבנות
ומעטפות לשתדלנים תאבי הבצע.
הישר מברך את כולם.
ריח פיח עולה באפו,
הוא חש באש המעכלת את ההר,
שומע את רעם אבני הסלע המתגלגלות כאבק.
הישר מנחם את ציון בצערה.
אין קדושה לבית המטבחיים שמלא שוחד.
חומותיה של ירושלים לא יאחדוה.
כי אם לב ישר.
ישראל מרעידה את הארץ ומחדשה.
הישר מורה דרך,
לא עוד עוול לאדם ולבהמה!
תפילותיו לשיבת ציון.
6.1.2016…
אני עומדת
אני שומעת הטחת מכות,
ואת צעקתו: "אני זכאי לחלקי, כמוך",
פניה מעוותות, לא מעכשיו,
זה חמישים שנות.
ילדות של חסר,
משנות אישה מוכה,
משנים שבנותיה שפחות.
אני עומדת ברגע הקשה
ושני אלה, הקרובים אליי,
חושפים את עצמם.
השילו כל כסות.
הוא שולח בה מבט חותך,
והיא משיבה צעקה: "תשכח מזה".
אני עומדת
בשוק, ללא חן, עוד רגע ואישבר
עוד רגע.
27.10.2017…
בוקר של ערב יום הכיפורים
יום הכיפורים חל ביום השישי.
יום בו פסקו החיים
הושם סוף לטל עוד בטרם הספיק להיאסף.
לא נותר אלא זיכרון המתרחק מדי שנה.
אני שואל אם בדיה אני מהלל?
אך הזיכרון אינו מתעתע.
את היית איתי ודמעת הזיכרון לא יבשה.
ביום הכיפורים אני בוכה על החלב שנשפך.
אני מישיר אלייך מבט
ולא מופתע כשאת משיבה מבט.
29.9.2017…
עבודה אחת
לאל אחד,
האדריכל אסעד אפנדי, שיקם את מסגד אל-אקצה
ואת בית הכנסת
החורבה.
העומד בהר-הבית ופניו אל חצר החורבה
מתמלא אמונה באחת.
לאל האחד.
לאותו האל.
ומי שמביט מהחורבה אל המסגדים שלפניו,
רואה את בית-המקדש על מסגדיו.
בחצר אחת.
ומבטיהם נפגשים באחת.
11.10.2017…
מצופה שירה
חיי ירושלים רווים חששות.
עדות ולאומים נפגשים,
אך אינם רואים זה
את זה ושפתם איבה.
ללא אשליות אני מתהלך בין רובעי העיר,
יודע שזה עלול לקרות.
אני קשוב לצליל מתכתי,
ליד השלוחה.
בין שערי העיר
יש שער של צער, אך הוא מצופה שירה.
אני מביט בך, ואת מצופה שירה.
כל שאני רואה, מצופה שירה.
11.10.2017…