נפתלי פרימור, שירתי

בלי תעודה

היא משיבה מבט מתמשך.
מה אתה רוצה?
זמני עבר
שנים עברו
לא ספרתי.

עכשיו אני מלאה שנים
מלאה רצון שלא הגשמתי.
מתגעגעת למה שלא הייתי
לא ילדתי.

מאהבת, כן.
מגלגלת אירועים לאחור
דומים להחריד.
להם הייתה אישה,
זאת על פי התעודה.

תמיד אל התעודה זחלו,
אני נותרתי חופשייה
בלי תעודה.

20.11.2010…

בכל שיר לבי

בעודי כותב שירה לרוב
בכל שירה לבי.
יש שהכאב אחז בי
יש שהעצב עצר משמחה
יש שמלאכי המרום נראו לפניי
אך בכל שורה-לבי.
אני מתהלך רב-לבב
לבבות שלי ושל אחרים
בכל שיר המורכבות שבי
כל שיר הוא אני
ברגע בו הייתי.

17.2.2011…

אין מרפא

קיומו של העם על כתפיו.
ברגע זה יעקב לא פנה
לרומח ולקשת.
נותר לבדו.

עד בוא האור נאבק,
מכה ומוכה.
יש לזה מחיר,
ואנחנו משלמים.

מי נלחם בו בפניאל?
לא האלוהים וגם לא השרף.
יעקב בעצמו נאבק.
כך ישראל עד היום.

תחת הלוחצים והשונאים נותרנו.
האם זאת הרמייה הקדומה של עשיו?
האם זה הפצע שבירך, שמסרב להגליד,
והולך ומתפשט ומעמיק?
אין מרפא.

29.11.2010…

אני ואמנון ותמר

בעודי בערוגת
אמנון ותמר מטפל
מלטף, רוחץ, עלים מסדר,
מחליף ומנקה.
לא רק פרחים אני רואה.

לכל אחד מהם פנים:
פה, מצח, לחיים ועיניים.
כפני הילדים ואפילו פני בוגרים.
פנים עגולות, כולם מחייכים,
כדרקון קטנטן
שפעור פה וכך נותר.

אחד גדול מכולם,
שולי פרחיו כתומים
מרכזו סגול.
טוב לבו עולה.
מושיט את עצמו,
נותן.
אך העלעלים מקופלים ודבוקים
ללא סדר:
דורן.

אחריו הפנים בלבן ובלימון
בצהוב מחייכות.
מלכת הערוגה רוצה להיות.
פניה מטה מופנות,
ביישנית:
שני.

האחר כל כולו סגול ורק במרכז כתום.
פניו כשני פנסים גדולים של
מכונית מרוצים.
גבעולו נע לא הרף.
אין זו הרוח,
זה מתוכו:
עידו.…

סוף לסבלי מבקשת

מאז שזיכרוני אתי
כאבי צועק מתוכי.
אימא, את אינך עושה חשבון בזיכרונות
זוכרת את ימי ילדותך:
כמה מקסים ופשוט נפלא היה לחיות בפולניה,
והיכן ילדותי?
אני את ילדותי נתתי לילד אחר.

זיכרונות מוצפנים, צפונות נפשי ממודרים,
עשרות בשנים היו נעולים.
עד ששורות מילים כתובות פרצו מנעולים
והאמת הצרובה יצאה ממדורי השתיקה והציפה אותי.
האם אשקע?
שמא הבועות העולות מביצת האירועים
רק הן שיעידו שהיו פה חיים?
או אולי רצוני לטוב,
לכל זולת, יגבר ויטהר את קורות ילדותי?

את אינך שומעת זעקות
בשפת הכאב הוא פונה אלייך, אימא שלי!
למה נותרת אטומה?
תמיד את כועסת ומסרבת להכיר שזו את..…

אנשי היבשה והים

הרואה את האופק בים
תמיד רוצה להיות שם.
עבורו זה נכון
הסירה תגשים חלום
דבר לא יעצור בעדו
מעבר לאופק ימצא מבוקשו
שם החופש.
שם אהבתו.
שם.
איש היבשה רואה הרים
מפלות ועומק תהומי
הוא בטוח במקומו
אין לו מקום "מעבר"
הוא פה.

באי קטן
יש החש
מרוחק מהים
ויש הנוגע בו.

9.7.2011…

אשמת הזמן

את שאמרת:
"רק אותו אני רוצה"
הוא נסיך.
הוא הנסיך שלי.
לו רק היינו זמן קצר,
הזוגיות הזאת הייתה מושלמת.

"הנסיך הזה הוא בלתי נסבל"
החיים אתו
לא אפשריים עבורי
אצא ממנו ומיד.

זה אותו האיש
רק כעבור הזמן.
אשמת הזמן.

14.1.2011…

אנשי הכנפיים

יצאתי לרחבה הומה אדם,
מתהלך בין אנשים שכנפיים להם.
נשים וגברים.
כנפיהם מזדקרות.

ביקשתי רשות לגעת.
הכנף מתחברת אל הכתף.
שני שלישיה מעל הראש מזדקפים
והנותר עד מותניים יורד.

אנשי הכנפיים יושבים בבית הקפה,
שותים ואוכלים.
קמים ויוצאים.
לא הבחנתי שהם עפים.

מה גורם להם לעוף?
נדהמתי למשמע:
הם עפים
וכשיקראו ירדו
ויתהלכו כמוני.

17.12.2010…

הילד בוכה

אימא מחייכת,
יודעת: זה זמני
הבכי יחלוף.
השקט יחזור.
יהיה אחרת.

הבכי מתמשך.
מתפשט במעגלים.
נשמע שהעולם כולו בבכי.
אני אומר לעצמי:
אל תעשה דבר שיפגע בך ובילד.
אימא רגועה.
פונה אליי ואומרת:
זה לא יעזור אם תתנהג אחרת.

הבכי יציב.
לא עולה, לא יורד.
לי אין כוחות להמשיך
מבלי לנסות להשתיק את הילד.
אימא עליו מסתכלת.
מושיטה יד
נותנת דבר מה.
הבכי פסק
אני ניצל.

10.4.2010…

להיכנס לנעליים גדולות

אימא ציפי אמרה לבתיה,
עוד מעט יש לנו חתונה במשפחה,
אני חייבת שמלה חדשה ונעליים גם
התרצי שנקנה ביחד?

מאוד, בתיה ענתה.
תחילה לחנות הנעלים,
מהרחוב נכנסו ועלו במדרגות הנעות
בתיה ביקשה נעליים חגיגיות.

תחילה מדדה לבנות, אחר-כך אדומות,
אפילו את הסגולות ואת השחורות.
נמוכות וגבוהות, מקושטות וחלקות.
אך,
שום נעל לרגלה לא התאימה.

שתיהן יושבות ותוהות
וסביבן פזורות לא פחות מעשרים זוגות.
בתיה על נעליה הקטנות
נעלה נעליים שציפי מדדה.

הנעל ממש נוחה.
אולי משום כך, להחזירה שכחה
והן מהחנות יוצאות
וברחוב מתהלכות.

ציפי בנעליים ישנות ובתיה בחדשות.
מרגע זה קולה של בתיה ללא הכיר
השתנה,
פנתה לאימה באמרה:
"לדעתי לפני השמלה חשוב שנבחר לך קובע"

ציפי מופתעת, אך אינה מסרבת
וכבר בחנות הכובעים.…

אומר לאחד

אינני מתקומם כנגד המוות.
קשה הוא
אך עושה צדק.
לשחדו אי אפשר.
על כך אני משבח אותו.
על פי דרכו יפעל:
יש שבלתי צפוי
יש שמובנת דרכו
יש שמפריד אהובים
אומר לאחד ללכת
ולשני להישאר
עד בואו.

20.11.2010…

אבני הכותל לא סולחות

אבנים הן אהבת חיי.
בכל אחת אני משלח מבט.
מחפש בה שרידי חיים,
מדובב
והאבן מספרת.

במגע היא מתרככת
מוותרת על קשיותה
נעשית אישית, רכה.
אני מרגיש
שיש בינינו
הבנה.

אבני הכותל אינן מתרככות.
עומדות מנוכרות
אף שמאות אלפים מקוננים
דמעותיהם שופכים.

האבנים אומרות:
לא.
לא סולחות
ואנו בוכים.
מה גדולה העברה
על הר הבית
שלא ניתנת
לכפרה?

17.2.2011…