נפתלי פרימור, שירתי

מדבר תפילה

מדבר חול וסלעים
שטוח ופרוס עד האופק
אין לפניו ואין אחריו
החרק והנחש
יודעים להיעלם בתוכו.

אני חשוף
נראה לעין חיה,
אדם ואלוהים.
אני בחרדה
לא פוסק מתפילה.

המדבר כולו בית תפילה
מקום קדוש
פה הייתה ההתגלות
פה אין ערך למותרות.

במדבר השקיעה היא אימה
הזריחה-אין יפה ממנה
נותנת בי כוח לרצות
את היום.

שטוף זיעה
לבוש בלויים
אני עומד לפניך.

1.1.11…

מאז חתונתם מתגרשים

אני רוחנית רואה מעבר לאופק
מתעמקת באמנויות, בתרבויות ובספרות
הוא עובד היי-טק, בודק מעגלים מרובעים
לא מתאים לי
רוצה להיפרד
שקלתי כל ההשלכות.
לא יכולה להוסיף ולוותר,
אני חייבת קירבה של רגשות.
ההורים שטרם הספיקו את הסובבים לשתף
בסיפורי ההשקעה והחתונה-
מפח נפש נורא אותם שוטף,
בכל כוחם עושים לשינוי דעתה.
הסכימה לנסות מהתחלה
הזוג הוליד ילד.
לשנה וחצי נדחקו הטענות
ההורים נשמו לרווחה עד:
"איני מסוגלת אותו לשאת עוד!"
הוא לא השתנה כלל נשאר כשהיה,
סבלנותי כבר פקעה
אני מודיעה: יש לכם בת גרושה!
אגדל לבדי את הילד. לא יחסר לו דבר
עדיף מנוכחות האיש חסר חזון
החי רק למען עצמו.…

מאבק מוחות

מבט חודר אליי שולח
מבקש לפענח אשר אני יודע,
אמרתי לעצמי: איזו יהירות
להביא לכך שגופי יבגוד בי.
פרשתי רשת הגנה צפופה
השבתי מבט תמים.

עכשיו
שנינו מבינים שאנחנו מתעמתים
עד היכן נלך עם זה?
מבקשים לדעת:
למי אתה קשור?
מי אתך?
מה אתה יודע עליי?

אני לוחץ על הציפורן המתורגלת
מעביר סיגנל למוח,
מקבל חיזוק, אני יכול לעמוד.
אמרתי:"תודה, אני ממהר"
הסתובבתי ויצאתי
הפליא אותי שלא הרגשתי דקירה מאחור
אנחנו עוד ניפגש.

25.2.10 …

מיתוס האדם

מיתוס עושה לי טוב
נותן דרור לרגשות
מתיר אהבות אסורות
משחרר ממגבלות שמכבידות.
איקרוס עשה,
גם אני יכול.
הרקולס בכוח כנאה לבן אלים
אורוות המלך ניקה ביום,
על אף ששכנו בהן אלפי סוסים,
גם אני יכול.

גופנו כחלת דבש קוסמית,
טריליוני חלקיקים בתוכו נעים,
רבים הם מהמספרים הגדולים
של הגלקסיות.

על הדמיון והחשיבה
לא פועל כוח הכבידה.
בתוכנו הכוח לגמד
את כל גיבורי המיתוסים.
אנחנו פה
מיתוס האדם
מתוכנו קם.

10.2.2010…

חלום עצמי

התעוררתי שטוף זעה
אני מביט סביבי
דבר לא השתנה
התינוק ואשתי לצדי
ישנים
שלווים
חלמתי בלהות
ראיתי את עצמי.

28.1.2011…

גסיסתו של המיליארדר

למרות התרופות וכל
הרופאים
המיליארדר גוסס
בבית החולים שלו
הכול זה הוא
הוא גוסס
בזבוז למות הוא אומר
הוא יקבל החלטה
שתעלה ברווחיות
בעשרות אחוזים
כל שנה
זה לא רק בשבילו
זה למען החברה
הוא מבקש להעביר השקעות
הוא גוסס
לו כתב שירים
היה מבקש עוד
שיר.

14.1.2011…

גופי מילים

מאז שאני כותב שירים
המילים אליי חודרות
בדמי נספגות
הלב מובילן לכל איבריי
חיש הופכות הן לרקמת גופי
גופי הולך ותופח
בשירה מתמלא
אל מול הראי
על העפעף אני קורא:
"אהבה מנצנצת"
שפתיי מכוסות מילים
המצח דפים
מדי יום ביומו אני הופך לשיר.

22.10.2010…

בלדה על ריבה כפרית

בין הכפרים הנידחים בארץ שתרבותה מכובדת,
ביום שלאחר היום הקדוש השביעי, שוק האיכרים.
עגלות רתומות לסוסים הופכות לדוכנים.

וירג'יניה מוקדם קמה,
בסבון ריחני את עצמה רחצה, שמלת חג לבשה.
ביקשה להיראות, אולי איש חדש יבוא
לא איבדה תקווה.
מותניה הרחבים משדרים נשיות
נכון, עלומיה מאחוריה, אך יש לה כוחות
שלושה בעלים לצדה נפטרו.

מרים הקדושה תעזור, רק שעוד אחד יבוא,
האחרון.
בפתח עמדה, כששמעה את אמה בקול רם:
את לא הולכת אלא אם כן האחיינית אתך.
ורג'יניה מכעס קפאה
את הקטנה הזאת היא ממש לא סבלה
מדביקים לה את הממזרה, מלמלה לעצמה
את הקרצייה, המלוכלכת המסריחה.
חירשה נולדה, גם לא דברה.…

בית של עצבות

השער רחב, כולו פורח
משני צידיו רשת צפופה ובתווך אדמה
זאת גינה
על צירה
אירוסים, סיגליות, פרחי העונה,
פרחי כל העונות
העומד מול השער נפעם
מבקש להיכנס
לפניו שביל
בצד ימין, בין הסלעים והברוש
ברכת דגי נוי
כניסה לבית
אדניות בחלון
מדרגות עולות
ובסלון
תמונתו של הבן ההרוג,
עודד פרימור
בית של עצבות.

20.11.2010…

מיתוס העליונים

1.
אצטקים, לוחמים עזי נפש
תחתיהם ארץ מכסיקו רחבת ידיים
ועמים עבדים
מלכם אל השמש
האלים מחזיקים את השמש במרום
בכל בוקר מחזירים אותה למקום
מה דורשים בתמורה?
הכוהן הגדול אחז בסכין האבן הכחולה
במיומנות פצע את בית החזה
בתנועה מהירה אחז בלבו הפועם של
שבוי המלחמה
משכו בחוזקה ולאלים הקריבו
מאות קרבנות מדי יום ביומו
שמרו את השמש והבטיחו את אורה
עד בואם של הספרדים
רכובים על סוסים, כלבים טורפי-אדם
להם נשמעים, זרקו אש למרחקים
השריון הבוהק שעטף את גופם
הקרין את קרני השמש היישר
לעיני עבדיה
הלוחמים על סוסיהם הם האלים! להם עבדו!
בקולם שמעו
מיתוס האלים הרג אותם.…

אני לך …

לשם אתה הולך ואליה באת
ואצלי רק שממה ואני מוזנחת
מסתכלת עליך ושואלת למה?
טובה הייתי ואתה מה השבת?
אני שותק שפתי כבידות
גרוני מלא חול
מלים לא יוצאות
רק מלמול לא ברור כאילו אמר:
אני לך… שיר כתבתי.

1988…

אבק עַרָב

אבק עַרָב כיסה את העיר ירושלים
ונותר ממנו לכול מישור החוף,
לתוך נשמת אפי חדר.
דחוס, רק הוא
הוא האדון, השולט בכל מקום.
אני מנפנפו ביד רמה
מזיזו לרגע,
אך אותה התנועה שאותו סילקה
מחזירה אותו בחזרה.
זמן רב נדרש להכיר בכך,
שאי אפשר לעצור את אבק עַרָב.
חומות הפרדה, קירות בטון עבים,
צריחים לרוב,
גדרות, מחסומים, תעלות ומכשולים
כולם מלאו אבק עַרָב
ואתו אסלם,
הוא אתנו.
אומר על עצמו שהוא מלח-הארץ הזאת
ושתמיד היה פה,
אותנו הוא הופך לאבק.
השומר על צלם אנוש
לא מרשה לשנאה לגלוש,
אך אבק הערב שיבוא
בחרב יכרות
ובכוח אסלם יעקור
את האנוש.…