נפתלי פרימור, שירתי

אלוהים בעברית

הרב פתח ספר,
"זה כתוב" הוא אומר, "אין לך מה לפקפק".
הסמכות העליונה טמונה בטקסט,
אני עוצר את שטף אמונתו:
עבורך אלוהים הוא אוהב ישראל
ואני לא יודע על קיומו.
"נא תקרא פרק ט"ו ותמצא מענה"
אני איני קורא אלא שואל: "מניין לך?"
הרב אינו מבין את פשר הסתייגותי.
"אלוהים מדבר אליך מתוך המילים!"
אלוהים הוא משורר היודע כל שפה וניב
אך בחר בעברית. בי.
ואני על שפת הים והמים מכים בי גלים.

3.6.2018…

כמוך

עפעפיי נשמטים כשאני מביט בך,
איש חסר אישים.
ובזה שאינו מאחל טוב לאחר,
רק אל עצמו הוא פונה.
אני מתרחק.
ופוגשם במקום אחר.
אני נשאב אל הבלתי מוכר
ומגלה את האין.
אני מגוחך, מוגבל בראייה ובזמן
ככל אלו שמהם נמלטתי בעבר.

1.6.2018…

אני קטי

על כל אחד מקירות הבית,
תלויה תמונה גדולה:
אני בת 30.
שופעת ונחשקת.
רק החשובים ביותר הורשו להתקרב.
התמונה כראי.
כל בוקר אני עמלה מולה,
מניחה על פניי קרמים ותמציות
כל קמט ולו הקטן ביותר
זוכה לטיפול נאות,
מתכסה בנוגדי הזדקנות העור
בצירוף הזרקת בוטולין.
מהיום אני ממשיכה בחומר חדשני
שהפיק למעני דוקטור – מרעלי נחשים.
התוצאה ניכרת במבט ראשון.
אני מסופקת.
אין מסגיר את גילי.
אני קטי.

30.5.2018…

בזהות בדויה

ערב ולילה,
לחוד וביחד,
נספגים.
ב-06:30 הצלצול,
למציאות אחרת,
היא מתאפרת בקפידה
לובשת מסכה.
הוא לובש חולצה חדשה.
במכוניות נפרדות מגיעים לאותה עבודה.
אומרים שלום, מה נשמע?
מפגש שגרתי בפרוזדור שאינו נגמר.
איש אינו מעלה בדעתו שבעוד שעות ספורות,
הם יחזרו להיות ביחד.
השמות השונים יהיו לאחד.
הסתר עושה את המציאות
והיא בדויה.
קוראים לי קטי.

28.5.2018…

לקראת שמונה מיליארד

אני שומע שחשוב להיות שמח,
ש"יהיה טוב" זו דרך.
אנשים מתוסכלים
מתרחקים.
נקברים מתחת למציאות.
קנביס רפואי מכה שורש הזיות
בחסר.
ההמון שוקע בבלבול.
הבריכה מלאה שתן.
ללא יער
ללא ילדות.
ואולי אהבה נקייה תקים אותי על הרגליים.

26.5.2018…

רק באמצע

תמיד על ענף במחציתו של העץ,
עץ תפוח, עץ לבנה, עץ
אמצע העץ.
כלל לא מבחין שלאמצע יש
התחלה ויש לו סוף.
האמצע ותו לו.
למבט יש כוח המשך –
הוא מגלגל.
שנינו מעל לכיסוי.
איני שואל מניין צמחת?
את לא רוצה לדעת לאן אני חוזר?
רק האמצע
מתחבר.

23.5.2018…

בבוא העת

מימיו של ים הדממה מרצדים ביסודות
שמרכיבים את האדמה.
אדים דחוסים של גופרית כיסו את פני הימה.
עדים כשאני פונה לכוון שבו השמש שוקעת.
עולה בערוץ תלול, תהומי וצר.
שכבות של צל ואור מסככות
על שהיה פה ועדיין נותר.
השטח עיקש, דוקר, מלא בורות רותחים.
הנוף טרם התיישב, ומלאכת ההתהוות
בעיצומה.
לא ברור לאן פניה: אם תישאר כאן
או תעשה דרכה למקום אחר.
קרקעית הוואדי עולה, דואה וחולפת מעליי.
הערוץ מאחוריי, השברים מתחלפים בסלע יציב,
גבעתי.
בבוא העת מעיין השילוח ירווה את
ירושלים.

20.5.2018…

מה ירושלים?

מה, בירושלים אנשים לא עושים ?
לא שותים ואוכלים, לא מקללים ולא קונים?
אז מה הייחוד הזה? מה הדיבור על
הסינדרום שבה?
אל תבקש ממנה להיות קדושה
אין בה אלא מעש של אנשים.
ירושלים אינה מתפארת במשכנותיה,
נאמנה היא לעצמה,
אמיתית בעייני אוהביה.
בת אל טמונה בתוך עצמה.
משהו ממנה חוצה אליי.
היא נטמעת בלב כל אוהביה.

19.5.2018…

מרפא

מרפא מפציעות הילדות
מנטישה
מניצול
מקללה
מעונש תדיר
מתקופת התבגרות
מאכזבה
מזיכרון
מתמונתו של מת
מזיכרון
מבדידות
מהכעס על שאיני יכול.
מבזק אור מתפצל לרסיסים,
כל שבריר נאסף לשובל מתמשך,
טס, מבעיר עצמו, סובב ילדותי.
עוטף, סולח, מרפא.
מהנשימה הראשונה, המוח מכתיב את הטראומה
וכותב שיר.

19.5.2018…

מעיין קדום

תאוות הקרב גברה
על חששותיהן של ארבע האימהות.
הן מפנימות כאב,
צועקות על פרי בטנן,
שיעשו זאת ללא מורא,
"אנחנו מוליכות".
הן יודעות: הבנים לא יחזרו.
הן תישארנה שטופות דמעות,
שאינן פוסקות
כאילו נובעות הן ממעיין,
שבשיטפון הפתע.
הוא שופע תמיד.
מעיין הדמעות קדום.
הן רוחצות בו,
אך לעולם לא יתנקו
הוא קדום.

18.5.2018…

בין המרווה לעלמה

המרווה במצב רוח מלבלב,
גביעיה הסגולים נוצצים ככנפי דבורה.
סיפוק קיומי כל דקה.
העלמה מודעת למבטיי החושקים
הם אינם חודרים מבעד
לכובעה הכחול מאוד.
הדבורה מחדירה את חדקה
עמוק
עד המתוק המרטיט.
בין ענפי המרווה נותרו עלים יבשים,
מהשנה שחלפה.
העלמה הסירה מבטה.
זה לא אני.
לי זה לא יקרה.
לא יקרה.

29.4.2018…

היעד הנכון

"אתם בצנחנים. רואים את הגבעה ההיא?
שם מסתיים המסע שלכם.
מה, עוד לא הגעתם?"
הרצוצים אוספים כוח.
עולים.
המ"פ חיכה להם למעלה
עקב אחרי זחילתם.
כשעמדו צעק: "בחרתם בגבעה לא נכונה.
תראו את זאת שבצד צפון-מזרח,
הפעם תעשו את זה זריז".
הצייתנים כבשו את הגבעה
גם זה איננו היעד
שוב בשורה
ושוב גידופים ומשימה חדשה:
הפעם הגבעה הדרומית.
אני מביט בפניו של המפקד,
פניי שטופי הזיעה הבחינו
שפדחתו הדלילה, האף המזדקר,
עצמות הלחיים החדות, החרכים והבליטות
כמראה הגבעה הזאת.
אני דורך עליה.
זה היעד הנכון.

27.4.2018…